אדוני ראש הממשלה, אני יכול לקרוא לך ביבי? סבבה.
רציתי לברך אותך, באמת שיחקת אותה, איך ניצחת בבחירות. טוב אני יודע לא ממש נתת לה בראש אבל ניצחת, יש גביע! איך אולמרט אומר? נתת עבודה במאני טיים. אז זה לא היה כמו שנותנים גול בדקה התשעים וכל החברה נכנסים למגרש ודני המשוגע זורק חזיז וכולם צוחקים , זה היה כמו לנצח בליגה בגלל הפרש שערים, אבל תאמין לי יא ביבי עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך.

עוד חודש אף אחד לא זוכר וכולם חושבים שאתה מלך, מלך אני אומר לך!

קצת לא נעים וזה, סך הכל אני בן אדם פשוט ואתה ראש ממשלה, אבל בכל זאת יש לי כמה בקשות. אתה יודע ככה משהו מהלב אתה יודע איך אנחנו עמחה, רק מהלב. אם לא קשה, באמת רק אם לא קשה, תוציא איזה חוק שיוציאו יותר משחקי קופסא, אתה יודע כמו פעם, טקטיקו (אבל לא טקטיקו 2 שהיה סתם מעפאן), ומונופול. פשוט אתה יודע עכשיו שאני והאישה עומדים להפוך למובטלים יהיה ימבה זמן ואין מה לעשות, ואתה יודע גם הילדה תהיה בבית כי יקצצו בתקציב של הגנים לחינוך מיוחד, אז ככה  כולנו בבית, אתה יודע ערכים של משפחתיות וזה,  אבל מה יא ביבי משעמם רצח, אז רק אם לא קשה שיוציאו עוד קצת משחקי קופסא.
משחקי קופסא זאת גם אחלה מתנה ועוד מעט לבליל מהעבודה יש יומהולדת, למרות שתאכלס לא יודע אם אני אראה אותו עד היומולדת, בזמן האחרון הוא לא מגיע לעבודה, נראה לי בגד באשתו, כי כל החברה במפעל אומרים שהוא לא נאמן. מסכן בטח אשתו נעלה אותו בבית, מקווה שתשחרר אותו עד היומהולדת, כי הוא מת על משחקי קופסא בעיקר מונופול כל הזמן הוא רוצה לקנות בית בצהלה, לבנות מלון ביפו, כנראה נופש זה אצלהם במשפחה למה כל פעם שהוא שם מלון ביפו הוא ממלמל משהו על זה שסבא אהב את הים, תאמין לי הערבים האלו רק נופש מבינים. אני אומר לך כבר שבועיים הבן אדם לא הגיע לעבודה. וביבי, עוד דבר, תעשה שהטלויזיה תהיה כמו פעם, למה כל פעם באים הסמאלנים האלו ומעצבנים בכל הערוצים, תחזיר את התקופה של ערוץ אחד. למה מה, לא היה מה לראות בערוץ אחד? תאמין לי אני זוכר איך היינו רואים את יאצק והוא כל פעם היה נופל, ואיך תמיד הייתי אומר לאח שלי יוסי, אין יוסי הפעם זה הסוף, היאצק הזה גמור הפעם הוא לא קם, הלך עליו וזה, ואיך יוסי היה מעיף לי כפה ואומר לי שזה לא ציוני לדבר ככה לבן אדם בכובע טמבל ואקורדיון, והוא צדק, צדק אח שלי יוסי כי יאצק תמיד היה קם, ואיך היינו נקרעים מצחוק ומוחאים כפיים. תאמין לי הגיע לך לזכות ביבי, נשבע לך רק לך האמנתי במלחמה עכשיו בעזה, איך אמרת שהמלחמה המעולה הזאת גרועה, וצדקת נשבע לך צדקת, איך עכשיו הדרום פורח אה? טוב לא פורח כי אין גשם אבל מה ביבי אתה לא אלוהים, מה אנחנו לא מפגרים אנחנו יודעים את זה. תאמין לי לא נפלנו לכל מה שהזאתי ניסתה להגיד לנו, למה הציפי הזאתי לא שמעתי עליה כלום בחיים שלי נשבע לך, מה עשתה? ושאני אצביע למי שלא שמעתי עליו? ועוד אישה? ואתה אותך אני זוכר טוב ששמעתי עליך, כבר לא זוכר מה אבל זוכר שהיית בעיתון המון, וגם כבר היית ראש ממשלה, ופעם אפילו אמא שלי שהיתה כבר בת תשעים (היתה חולה עליך ביבי) אמרה לי סתכל ת'ביבי הזה איך הוא יפה, איך הוא יודע אנגלית, אפילו עם הצלקת אהבה אותך. אז לא הצבעתי לזאתי נו, לא זוכר איך קוראים אותה, כי אתה יודע אצלנו כבר שלושים שנה רק מחל. שמע יש לי עוד בקשה אתה יודע אני בחיים שלי לא הייתי בחו"ל ועכשיו אומרים שיהיה לנו שר חוץ שלא יכול לסוע לחו"ל, ואני לא רוצה להגזים באמשלי בן אדם צנוע, אבל אתה יכול לארגן לי פעם את הכרטיס שלו לוושינגטון? אבל אם זה קשה גם טיסה בשמי הארץ הולך,
רק ביבי בחיאת ביבי, אל תשכח את המשחקי קופסא,
אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך.

+

מה כל כך מרכזי בלכתוב במרכז? עם צאת דקה, ואף בפרויקט שקדם לה, נתקלתי לא אחת  בממסד שהתעקש להדגיש את העובדה כי הפרויקט צמח מחוץ לתל-אביב – כלומר בפריפריה. משעשעת ואפילו מעוררת קינאה היא  העובדה שכתבים שכל עיסוקם הוא סיקור של נושא כה איזוטרי ופריפריאלי כמו שירה התרגשו כל כך מהפריפריה.

+
השירה מתפקדת כפריפריה גם אם היא נכתבת בתל-אביב, באר-שבע, או ניו-יורק, שירה טובה לעולם לא נכתבת מהמרכז. המרכז הוא השיעמום, השחיקה, המובן מאילו.

+
השירה מתקיימת בפריפריה של השפה, היא נמצאת במאבק מתמיד עם העולם ועם המילה. הרחוב הראשי כבר מזמן הפך משמים, גם אם לא שומם. הרחוב הראשי מאפשר דיבור רק בשפה המרכזית, שפת הפירסום. אך הרחובות הצדדיים שוקקים חיים, מדממים, ואיתם מדממת השירה.

הקראת שירה במדרחוב בן-יהודה, בירושלים.

+
ברחובות הצדדיים אף אחד לא יתקן את שפתך, שם קיימת הבנה אחרת של השפה. השפה ככלי יצירתי לתקשורת שחוקיו אינם יכולים להיות נוקשים. השירה צריכה לשאוף אל הפריפריאלי שבשפה, אל אותו מקום המאפשר טעויות, כי רק מקום שמאפשר את הטעות יאפשר גם את הניסוי, ושירה ללא ניסויים היא שירה אפיגונית.

+
הפריפריה לא צריכה שיצילו אותה, מה שכן היא לא תתנגד ל120 שקל חדש. לרוב המשוררים שאני מכיר אין 120 שקל חדש, ואם הם חיים בפריפריה זה מפני ששם הבית שלהם.

+
להתעקש לדבר עדיין על "המרכז" זהו ניסיון נואש להחיות גופה. אין מרכז לספרות הישראלית, יש כלכלה לספרות הישראלית. לשירה אפילו כלכלה אין.

+
עבודת העריכה של רוב כתבי העת כיום נעשית ברשת. מרחק כפתור האנטר שלי מכפתור האנטר בניו-יורק זהה למרחק כפתור האנטר שלי ממרחק כפתור האנטר בתל-אביב.

+
הדיבור על השירה, על מצב השירה, ועל מצב המשוררים, כבר מזמן השכיח את הדבר עצמו – השירה. מעניין כמה מהכותבים על — קוראים את —.

+
נדמה כי לשיח אין צורך יותר בקריאה, הרפרור אשר לעתים מלווה בחברו הרפרוף הרגו מזמן את הקריאה לעומק.

+
משוררים בארץ נחשבים משוררים צעירים עד שעוטפים אותם בסדינים. אז הם ממתינים לתורם בוועדות הממשלתיות. בעצם משוררים הם כמו רוב גיבורי התרבות שלנו בארץ- אנחנו מעדיפים אותם מתים.

+
הגיל הממוצע של הקהל ברוב ארועי הספרות בארץ הוא סביב החמישים. הסיבות הן כלכליות וחברתיות כאחד. אם הדבר לא ישתנה, תהה התוצאה סוף לארועים מסוג זה תוך עשרים שנה.

+
כש"המרכז" כל כך מפורר ולא מספק, לשוליים יש הזדמנות לפרוח. הפריחה הזאת אכן מתרחשת מזה זמן מה  בישראל. אמנם מבקרים ספרותיים שמרנים ימשיכו להלעיז על הפעילות בשוליים, אך אין הם שמים לב שהסכר נפרץ, הקוראים פרצו אותו, ובעוד הראשונים מעדיפים להמשיך לצקצק ולהשאר יבשים האחרונים משכשכים במים בהנאה.

פורסם לראשונה בגיליון 003 של כתב העת "דקה"

ראש מלוכלך

חזרתי מעשרה ימי ויפאסנה לפני כמה ימים. בקורא הגוגל שלי חיכו לי 85 פריטים חדשים שהועלו בבלוגים ואתרים שונים שאני קורא ברשת (זה לאחר שביום לפני הויפאסה ניתקתי כמות אדירה של בלוגים ואתרים שהייתי רשום אליהם אבל לא ממש קראתי בזמן האחרון), בגי' מייל חיכו לי עשרות מיילים, כך גם במייל של האוניברסיטה. הסלולרי נפתח ומיד החל לצפצף ולרטוט כאחוז דיבוק, סמסים מכל מני אנשים שתוהים לאן נעלמת, או אם בא לך להפגש יותר מאוחר. העיתון סיפר שעוד אין ממשלה, בדרך הביתה נשים חצי ערומות מחייכות אלי (משלטי חוצות). כל הלכלוך הזה מציף את התודעה שלנו דקה אחרי דקה, יום אחרי יום. הגלישה הראשונה ברשת לאחר עשרה ימים של שקט מוחלט ותודעה מחודדת היתה חוויה קשה. לינק מוביל ללינק מוביל ללינק, רעש מוביל לרעש מוביל לרעש, וכך נראית המציאות שלנו. בכל מקום מנסים לדחוף לנו מידע (לא ידע חס וחלילה), ואנחנו כמו דגים באקווריום אצים להתפטם, עטים על היד המושיטה פירורים מסריחים מתוך קופסא צהובה. קוראים בספר וחושבים על ארוחת הצהריים שצריך לבשל, מבשלים וחושבים על תוכנית הטלויזיה שנראה, צופים בטלויזיה וחושבים על הקפה שנשתה עם החברים, התודעה משננת מנטרה: רק לא כאן ועכשיו! רק לא כאן ועכשיו!

יש מצב לתודעה אחרת

אני חושב שזה קרה בערב של היום השלישי בקורס. יצאתי לחצר הסתכלתי על העצים והבנתי שמשהו בסיסי מאוד השתנה- התודעה. ממש בדומה לתחילתה של החוויה הפסיכדלית גם כאן למרות ההכרות המוקדמת עם התודעה האחרת התגובה הראשונה היתה: "וואוו לא זכרתי שזה יכול להיות ככה". התודעה האחרת שונה בתכלית מהתודעה בה אנו שרויים במצב היומיומי אך השינוי איננו שינוי של היפוך אלא של חידוד. פתאום העץ נעשה הרבה יותר עצי, האבן אבנית, הנמלה נמלית, ובמקביל להתעצמות זאת מתעצמת התובנה כי עצם החלוקה לקטגוריות: עץ, אבן, נמלה, היא חלוקה מלאכותית. אלן וואטס מעלה בסרט "a conversation with my self"  את התובנה הבאה: ללא הפרח הדבורה לא יכלה להתקיים, וללא הדבורה הפרח לא יכל להתקיים, כך שלמעשה ניתן לחשוב על מציאות שמגדירה את הפרח ואת הדבורה כאורגניזם אחד. את הרעיון הזה אפשר להמשיך ולפתח עד שבסופו תתגלה המסקנה כי הכל אחד, ועצם ההפרדה היא מלאכותית. המעניין בתרגול הויפאסנה הוא שהתובנות הללו אינן מגיחות מתוך התפלפלות פילוסופית ומאמץ אינטקלקטואלי אלא שואבות את כחן מהתבוננות בתחושות השונות בגוף המודט.

אם מישהו היה נכנס ביום השישי או השביעי לאתר הקורס בזמן הפסקת התה בערב הוא היה משוכנע כי נקלע לבית משוגעים. כל אחד יושב בפינה אחרת ללא לדבר, בוהה בנקודה מסויימת לאורך זמן ממושך. לאחר התבוננות ממושכת באנשים הוא היה שם לב למשיכה שיש לכל המטופלים להתבוננות בעולם הצומח והחי. אחד גוחן מעל קן נמלים ולא זז משם למשך דקות ארוכות, אחר שוכב על הדשא כך שגופו מתחת לשיח פורח ומבטו מופנה אל עבר הפרחים והשמים. אחד הדברים המדהימים בחוויה הזאת היא שדרך מבט בפרח/נמלה/עשב/פח-זבל אתה מוצא את עצמך מביט דווקא על עצמך, עצמך כפי שלא חווית מזה זמן רב. לא במקרה כתבתי "מזה זמן רב" ולא "מעולם", שכן בתקופת הילדות, הדלת שדרכה הסובייקט חווה את עצמו כבלתי נפרד מהעולם עודנה פתוחה. ההתבוננות פנימה והפחתת הגירויים החיצוניים שמפריעים לתודעה להיות מרוכזת מאפשרים לפתוח חרך (חרך זעיר למדי למי שלא מתרגל זאת על בסיס יומי). הפסקת הדיבור עוזרת עזרה משמעותית לחוויה זאת.השפה הרי מרחיקה אותנו מהחוויה הראשונית שלנו עם העולם ובכך היא משמשת למעשה טשטוש של האמת ולא חידוד שלה. במסתו הנהדרת "גילוי וכיסוי בלשון" כותב ביאליק: "שעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ". ביאליק מציע לראות במקור הראשוני של המילה (בהברה) חיקוי לקול הטבע (לאמת כפי שנחוותה על ידי הסובייקט), החיקוי מתפקד כחוצץ בין הסובייקט לעולם. הצורך העז של בני האדם לתקשר גובר על תשוקתם לאמת (ואין צורך להתנסות בחקר עמוק של התודעה כדי ללמוד עובדה זאת, מספיקה התבוננות שטחית בעולם). בניגוד לשינוי התודעה הפסיכדלי השינוי שעובר מודט ויפאסנה הוא שינוי אל עבר חוויה שברירית בהרבה. אין פה קפיצה אל מן עולם מקביל בו תודעת האחדות היא מוחלטת ויציבה, אלא רק הצצה דרך חרך באפשרות תודעתית אחרת.

החוויה הפסיכדלית זורקת את התודעה של המשתמש [ללא התחשבות במקום בו הוא נמצא על הדרך] הישר אל לב ליבה של החוויה האחדותית, אל לב ליבו של השינוי התחבירי במציאות- השינוי הוא כל כך עצמתי וישיר עד שהוא דומה לחשיפה של פילם (אותו סליל שבעבר שימש צלמים) לעצמת אור חזקה מדי. בחזרה למציאות היומיומית מגלה האדם כי אותה תמונה חדה שראה אך לפני מספר שעות הפכה למספר כתמים שמהם זכרונו צריך להרכיב מחדש את התמונה. אין לזלזל בכתמים אלו אשר נשארו על הפילם, בשימוש נכון ונבון הם עשויים להפוך לאבני היסוד של היפים שבקולאז'ים. השינוי שעובר מודט הויפאסנה (וכאן אני מדבר על המודט המתחיל ועל זה שבאמצע הדרך) הוא שינוי עדין יותר. במקביל לתחושת השתנות התודעה שחוויתי החל מהיום השלישי חוויתי את התחושה ששינוי תודעתי זה הוא שברירי ועדין. מספיק שאפתח את פי ואנסה להסביר את השינוי וכבר השינוי התודעתי יתפוגג. השוני העיקרי בין שתי החוויות הוא שחווית הויפאסנה מציעה בראש ובראשונה טכניקה (לפני התאוריה והפילוסופיה) שבעזרתה ניתן יהיה לחזק את שינוי התודעה, לעומת זאת הפסיכדליה איננה מציעה טכניקה אלא טכנולוגיה. השינוי ההדרגתי שעובר המודט יהיה מותאם תמיד למיקומו על הדרך הארוכה אל עבר שינוי התודעה המוחלט, בעוד השינוי התודעתי שמציעה הפסיכדליה יהיה בעיקרו תלוי בטכנולוגיה בה משתמש האדם ולא במיקומו (למרות שגם כאן ישנה התחשבות במקומו של האדם על הדרך), ובכל זאת ישנה קירבה רבה בין שתי החוויות.

ניתן לחשוב על השינוי התודעתי כשינוי תחבירי שעוברת המציאות. אבני היסוד נשארות אותן אבני היסוד, העץ הוא עץ, הפרח פרח, והנמלה נמלה, אין פילים ורודים ודרקונים יורקי אש לא בחוויה הזאת ולא בחוויה הזאת, למרות הסיפורים שמתעקשים לספר לנו.  מה שמשתנה היא הדרך שבה אנו מרכיבים את המציאות/המשפט. בכל שפה ישנם חוקים לגבי הסדר שבה השפה מתפקדת האם פועל בא לפני שם העצם או אחריו והיכן יופיע שם התואר. תבניות אלו מקובעות במוחו של כל דובר גם אם לא חשב על הגדרות אלו מעולם. כל דובר עברית ידע להגיד שהמשפט "הלכתי בדרך הארוכה" הוא נכון ואילו "הלכתי הארוכה בדרך" איננו נכון. לא צריך מורות ללשון בשביל תובנה זו, זאת היא תובנה טבעית של דובר בשפה העברית. כך גם אין צורך להסביר דברים מסוימים לדובר הפסיכדלי/ויפאסנאי. השינוי התחבירי שעוברת התודעה איננו שינוי אסתטי בלבד שמאפשר למציאות/משפט להסתדר בדרכים חדשות שהיו חסומות בפני הסובייקט בתודעתו הקודמת, השינוי התחבירי גורם לשינוי עמוק בחוויה הרגשית של הסובייקט את העולם.

במהלך החוויות האלו אני מוצא את עצמי תוהה רבות על הקירבה שבין חוויה מסוג זה לבין שירה. השירה אף היא מאפשרת שינוי תחבירי עמוק של השפה על מנת לבנות אפשרות לחוויה אחרת של העולם. בניגוד לפרוזה שמשתמשת בשפה בצורה עודפת (הדיבור הוא גם צורה עודפת של השפה), השירה משתמשת בשפה בצורה מצומצמת יותר. הפרוזה בוחרת בדרך שמעצימה את התקשורת ומתרחקת מהאמת ואילו השירה פעמים רבות שומרת על חוט קשר דק עם התקשורת וקופצת ראש אל תוך בריכת האמת. בקריאה של שיר רב עצמה מתבצע שינוי תודעתי אצל הקורא. השירה נמצאת במקומות רבים, היא נמצאת בטבע, וברחובות הסואנים, היא נמצאת בכוס הקפה השחור, ובעשן הבורח מהפה, ורק לעתים היא נמצאת בתוך הגבול התחום אותו אנו מכנים שיר.

עכשיו הזמן לחזור ליומיום, לפתוח את הדלת ולתת למאגרי הלכלוך להשפך שוב אל תוך התודעה, ובכל זאת להלחם עליה שלא תתלכלך לגמרי. תירגול הויפאסנה הולך ונהיה קשה מיום ליום, הראש המלוכלך מתקשה לחזור לחדות שמצא בסטריליות של הקורס, ובכל זאת צריך להמשיך לעבוד, להמשיך ולמצוא את הפינות בחיים שמזכירות כי ישנה אפשרות תחבירית אחרת לתודעה, כי אנחנו מגרדים את קצה היכולת של החוויה שלנו עם העולם. להמשיך להזכיר לעצמך שגם אם זה קשה, בדירת היחיד בתוך ראשך מישהו צריך להוריד את הזבל, והמישהו הזה הוא אתה.