תרגום מאנגלית: בעז יניב
חג ההודיה 2006
בְּרוּקְלִין קָרָה מִדַּי הַלַּיְלָה
וְכָל הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי נִמְצָאִים בְּמֶרְחַק שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.
אִמִּי אָמְרָה לִי שֶׁאֲנִי אוּכַל לִהְיוֹת כָּל דָּבָר
שֶׁאֶרְצֶה — אֲבָל אֲנִי בָּחַרְתִּי לִחְיוֹת.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל בִּנְיַן הַלְּבֵנִים הַחֻמּוֹת,
סִיגַרְיָה זוֹרַחַת וְאָז דּוֹהָה,
אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלֶיהָ: תַּעַר
מוּשְׁחָזֶת בְּשְׁתִיקָה.
קַו הַלֶּסֶת שֶׁלּוֹ חָרוּט בְּעָשָׁן.
הַפֶּה דַּרְכּוֹ אֲנִי שָׁב
לָעִיר הַזֹּאת. זָר, הֵד
מַמָּשִׁי, הִנֵּה יָדִי, מְלֵאָה בְּדָם דָּלִיל
כְּמוֹ דְּמָעוֹת שֶׁל אַלְמָנָה.
אֲנִי מוּכָן.
אֲנִי מוּכָן לִהְיוֹת כָּל חַיָּה
שֶׁאַתָּה מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
אחד הדברים שמושכים אותי לפואטיקה של אושן וונג היא היכולת שלו לגעת בקרביים של הכאב והתשוקה שבחיים,כביכול בצורה פשוטה אבל באותו הזמן בסוג של כישרון פואטי שמצליח לגעת במקומות בהם השפה מפסיקה לתפקד בצורתה היומיומית ולו על ידי מניפולציה "זעירה". כבר בתחילת השיר הביטוי "כל החברים שלי נמצאים במרחק שלוש שנים" מבלבל בין מושגים של מרחק וזמן, אבל כל מי שהשאיר חברים מאחור מכיר את המתח הזה שנוצר בין המרחק והזמן. גם ריבוי האפשרויות שמציעה האם מתחדד על ידי המילה הבודדת "אבל" כעומד בניגוד לאפשרות לחיות. זה הוא שיר הלל לאפשרות לחיות, לאפשרות להיות חיה, לכל החיות שנשארו מאחור.
השיר לקוח מתוך הספר Night Sky with Exit Wounds, ראיתי שהתפרסם ספר שמאגד את רוב שירתו של וונג בתרגומה של שירה סתיו. לא התאפשר לי עדיין לקרוא את הספר, אבל מהכרותי עם שירתה ורגישותה של שירה סתיו לפואטיקה אני מצפה לקרוא בו. הספר נקרא:מלכת הנשף האחרונה באנטראקטיקה.
