אחד הדברים שמושכים אותי לפואטיקה של אושן וונג היא היכולת שלו לגעת בקרביים של הכאב והתשוקה שבחיים,כביכול בצורה פשוטה אבל באותו הזמן בסוג של כישרון פואטי שמצליח לגעת במקומות בהם השפה מפסיקה לתפקד בצורתה היומיומית ולו על ידי מניפולציה "זעירה". כבר בתחילת השיר הביטוי "כל החברים שלי נמצאים במרחק שלוש שנים" מבלבל בין מושגים של מרחק וזמן, אבל כל מי שהשאיר חברים מאחור מכיר את המתח הזה שנוצר בין המרחק והזמן. גם ריבוי האפשרויות שמציעה האם מתחדד על ידי המילה הבודדת "אבל" כעומד בניגוד לאפשרות לחיות. זה הוא שיר הלל לאפשרות לחיות, לאפשרות להיות חיה, לכל החיות שנשארו מאחור.
השיר לקוח מתוך הספר Night Sky with Exit Wounds, ראיתי שהתפרסם ספר שמאגד את רוב שירתו של וונג בתרגומה של שירה סתיו. לא התאפשר לי עדיין לקרוא את הספר, אבל מהכרותי עם שירתה ורגישותה של שירה סתיו לפואטיקה אני מצפה לקרוא בו. הספר נקרא:מלכת הנשף האחרונה באנטראקטיקה.
שיר ללא כותרת מתוך הספר "מצב מצור" מאת מחמוד דרוויש, תירגם מערבית מחמד חמזה ע'נאים
נדמה שבכל דור ודור צריכים בני האנוש לענות על השאלות האם ומדוע לכתוב שירה (או ליצור כל אמנות אחרת) מול הזוועות המתרחשות סביבנו. ספרו של מחמוד דרוויש, 'מצב מצור', הוא חוליה בשרשרת הארוכה של התשובות הראויות לשאלות האלו. שכן אפילו אדורנו שאמירתו המפורסמת בנושא היתה הטענה שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה של ברבריות חזר בו מטענה זאת לקראת סוף חייו וכתב "הסבל המתמשך זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח; לפיכך, ייתכן שהיתה זו טעות לקבוע כי אחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שיר." אך ספרו של דרוויש, מצב מצור, לא בוחר רק בזעקתו של המעונה אלא גם בזכותו של היופי לזרוח מבעד לכאב.
ניגון קוליקובסקי- שיר ללא כותרת מתוך הספר "מכתב אחרון לאדם"
בספרו "מכתב אחרון לאדם" נע המבט של טל ניגון קוליקובסקי בין היופי לכיעור שקיים בכל פינה סביבנו. השאלה שנשאלת על "מהות האדם" היא כמו הזדמנות ליציאה למסע שמחבר בין היופי לגועל, בין "לשים ציפור בכלוב" ובין "לחבק את הילדים שלך". אני מציע לקרוא את הצמידות של השורות האלו לא רק כשורות שמנגידות את המכוער מול היפה, את מעשה הכליאה מול מעשה החיבוק. אלו למעשה שורות שחושפות את הקשר בין החיבוק של ילדך לפעולת הכליאה של הציפור, ובכך חושפות את כך שמהותנו היא שאיננו מבינים את פעולותינו, שקיומנו האנושי מלא סתירות. בין ה"חוצפה" הקוסמית שאנו מפגינים בטיסתנו לירח ובין הבושה שיכול לעורר בנו הנסיון להסתכל בעיניים.
חדוה הרכבי- "והנדיר הזה" מתוך הספר "אני רוצה רק להגיד לך"
הערת שוליים:
דורות של אמניות ואמנים ניסו ומנסים לפצח כיצד לתפוס את הרגע המאגי של הפיכתם להורים למעשה אמנותי ללא נפילה למלכודות הקיטש או המובן מאליו. הרכבי, כמכשפת המילים שהיא, עושה זאת כבר מהאות הראשונה בשיר שמובא לפניכן שנפתח ב'ו' החיבור. כי מה היא לידה אם לא תזכורת לכך שהיה לפנינו משהו, להיותנו חוליה קטנה ברצף הגדול של החיים? השימוש החוזר בכינוי הרמז "זה" מתחילת השיר מחזק את התחושה שהיה משהו לפני, משהו שברור שאליו מתיחסת הרכבי ובו בזמן משאירה אותו תחת ערפול, תוך כדי שעצם הערפול משמש אותה ליצירת הלחש הפואטי. סופו של השיר כמו מצמצם את האפשרויות השונות שיכלו לעלות בראשה של הקוראת לגבי "הזה" שכן הן אומרות במפורש: "והנדיר הזה, כלומר ילדי, רק ילדי." אבל הפרשנות החתומה ישר נפרמת בשורות המסיימות את השיר "אחר-כך אלהים/ ורעיו"- והמרחב הזה בין הילד הפרטי לבין האלהים ורעיו הוא המרחב בו השיר הזה יכול להלך את קסמו. היא המרחב בו הנס האישי יכול להפוך לרגע המיתי, הלא ידוע שבו החיים והטרגדיה המובנית בתוכם יכולים להלך את קסמם.
אולי אחרי כמעט חמש שנים פשוט אין ברירה אלא לכתוב על המהלך שעשיתי כשנסעתי מהמולדת שלי. אולי רק כך אוכל לחזור לכתוב שוב בבמה הפרטית ציבורית הזאת, אולי לא. במפגש שהיה לי היום עם שתי משפחות חמודות של ישראלים שתוהות לאן לקחת את עצמן התעורר פתאום הצורך להעלות שברי חוויות הגירה על הכתב, ועכשיו כשברקע האלבום החדש, והמסתמן כעוד יצירה חכמה ויפהפיה, של נעם ענבר (ולא פחות של הישות המילולית שמכונה יונתן לוי), לכתוב.
פתאום מצאתי את עצמי מסתכל על המסע הזה הרחק מהמוכר לאחור ולפנים, פנימה והחוצה, ההשתחררות אל הזרות של הביחד. איזה מקום יש לתנועה של נסיגה גיאוגרפית בתוך המעשה הפוליטי, כי החיים ככל שהם נחווים הם תמיד מעשה פוליטי שכולל בתוכו גם את הפוטנציאל המיסטי: במובן הזה בו סיפור חייך הוא מעשה היחסים בינך ובין הכוחות השונים הפועלים במרחב.
יצאתי לנדוד עם גליה אהובתי ומיכאל החמוד שהיה אז בן שלוש וחצי. נדדתי הרחק אחרי מספר שנים של שיתוק בעשייה הפוליטית. לפני שיצאתי לנדוד עבדתי מספר שנים ברחובות בית-שמש ולימדתי מדיטציה בכלא, אבל הדברים האלו הם עשיה אנושית ולא המעשה של האקטיביסט הפוליטי. האקטיביזם הפוליטי גם כשהוא מתבטא בפעולה ישירה עושה את המעשה מתוך תפיסת עולם רוחבית, סולידריות רעיונית שמחברת בין הרבה יותר אנשים ממה שאתה מסוגל לפגוש בחייך. לפני שעזבתי את ישראל התקשיתי למצוא רעיון פוליטי שהאמנתי בתום לבי שהוא יכול להיות ישים בלי נס פלאי,ואני לא נוטה לחשוב שנסים פלאיים מתגלים בהקשרשל אתגרים לאומיים. למרות שאני לא פוסל את אפשרות הנס לגמרי, הרגשתי שזה זמן לסגת. לחפש מקום שלא יהווה מתקפה רעיונית תמידית על מי שאני; אדם לא ציוני, אדם שרואה ביהדותו עבר היסטורי משפחתי ותרבות שהקיפה אותו רוב שנותיו, אבל לא רואה עצמו יהודי. אינני יהודי חילוני כי אינני מוגדר על ידי סט אמונות דתיות והתרבות המבוססת על סט האמונות הללו. ממש כשם שאינני פוסט ציוני, או אנטי ציוני, המיליה הפוליטי שלי איננו מוגדר על ידי התנגדותי לרעיון הפוליטי הציוני אלא כהשקפת עולם קוהרנטית שיש לה כוחות קיום במקומות שונים על פני הפלנטה. נתקלתי בבארות רבות בחיי ואני שותה מהן בצמא רב עד היום ומוסיף להן חדשות, אבל היהדות לא היתה הבאר שלי מעולם. היא בהחלט היתה הפריווילגיה הפוליטית שלי כל עוד שהיתי בישראל.
הרגשתי שזה הזמן לסגת למקום שהדברים שגרמו לי לחוש סולידריות רעיונית לא יהיו תחת מתקפה כל כך חריפה כמו שהרגשתי ברחוב הישראלי, ולא שציפיתי לפגוש חברה בה הרעיונות שאני מחזיק בהם יהיו במרכז השיח…
נטרקתי מהחיים שלי, מהקצב, מהאינטנסיביות, מרשתות שהתרשתו משך שנים רבות, מהשפה שבתוכה חצבתי שירים, ומעמבה. המהלך הזה כלל מהלך של הגירה ושל ירידה. במובן הגיאוגרפי היגרתי, אבל במהלך נוסף החלטנו לרדת לשוליים. מגיל ממש קטן הרגשתי שוליים ומצאתי את חבריי השוליים ועשינו דברים שוליים יחד. אבל ידעתי שחלק מהעזיבה היא פתח למפגש עם שוליים שאת גודלם לא יכולתי לחזות מראש.
לרדת לשוליים
החלטנו שהשנה הראשונה תוקדש להסתובבות בספרד בקרוואן כשאנחנו מבלים את הרוב המוחלט של זמננו לבד בטבע פראי, או במקרים יפים אחרים מול חופי גלישה של האוקיינוס האטלנטי. השלב הראשוני היה שלב ההתארגנות מחדש בחיים שמצד אחד יש בהם את הנוכחות הכי גבוהה של מרחבים פראיים שחוויתי בחיי ומצד שני בתוך הקרוואן יש את הקיום בצורתו הפשוטה והמצומצמת ביותר, כל מה שאתה צריך בשביל להיות מאושר כל עוד אתה יודע את טריק הניגון ההרמוני, כזה שבו לא כל כלי מחפש להשמע מעל שאר הכלים, הדהוד של התאחדות הצלילים ששומעים אותו עם הבטן. ובתוך כל זה חישוב מחדש של עצמך בתוך הקבינה של החיים, הכדור, היקום.
לחיות במשך שנה בתוך קופסא קטנה שכל טיפת גשם שיורדת נשמעת על גגה, וכמעט ולא נשמעות טיפות גשם. הבנה שמעמיקה על הקריאה הזאת, לבלות שנה בטבע פראי עם הילד שלנו, כקריאה לתת לו לזכות בחיבור המדהים שיש לטבע להציע לאדם. זאת מתוך ידיעה שכדי שימשיך להיות פה יפה כל כך יש לפנינו מאבק. פתאום היציאה מהאינטנסיביות של לחיות במקום שמחזיק מיליוני בני אדם תחת כיבוש צבאי מאפשרת לנשום שניה ולהסתכל מסביב. שלום עולם! מה שלומך? אה שיט אתה רותח.. והטיול הזה נראה שונה, הנדידה, הנסיעה ממקור מים אחד לאחר. בין לבין יערות, יערות, יערות, ואז פתאום אתה חונה בתצפית מעל גרנדה, איתך טיפוסים שנטרקו לשם כל אחד מסיפורו, רבע שעה הליכה ואתה באלבזין, השכונה המופלאה שמעל העיר המודרנית. מי נודד לאן? למה אנשים נודדים? האם לנדודים חסרי יעד יש יעד? האם לנדודים בעלי היעד לעולם אין יעד?
היכולת לשנות צורה, להעמיק אל תוך אותה צורה, להתגמש עוד ועוד לתוך הצורה ובין הצורות, האין זאת אחת מתמציות התרגול היוגי? להוריד את התחפושת של המרחבים, ללבוש תחפושת אורבנית, לנדוד בתוך עצמך למחוזות שונים, לנדוד, לנדוד, לנדוד, למה אנשים נודדים?
פילטרים שקופים מהמזרח התיכון
מספרים לנו שהסיפור הזהותי שלנו הוא סיפור של השארות. מה שגורם לתחושת הישראליות שבי (בזמן הרב שאני שוגה באשלית סיפור כזה או אחר על מי אני) היא עובדת ההשארות שלי באזור מסוים בעולם לאורך זמן. אבל ההיסטוריה של המין האנושי היא היסטוריה של תנועה, היסטוריה נודדת. השאלה של הישארות מול נדודים תלויה בשאלה לאורך כמה זמן מסתכלים על ההיסטוריה האנושית. ממש כמו עם השאלה הזהותנית תרבותית שלנו, האם אני שייך יותר לתרבות שקושרת את ההיסטוריה שלה סביב הקמתה של הדת המונותאיסטית הראשונה? האם אני לא באותה מידה הצאצא של תרבויות קדומות מאלו? (ולפניהן?). איזה מחויבות יש לי כלפי המין האנושי? כלפי הפלנטה? כלפי שבעת הדורות הבאים?
בתוך המסע הזה פילטרים שקופים שהופעלו על המציאות מתחילים להתגלות כמו שהם, פילטרים. ההשפעה של הסם המסוכן שנקרא ישראל (כפי שהגדיר את זה יפה חברי עידו הרטוגזון ב"עמים הם סמים") מתחילה לדעוך. ובשינוי הפרספקטיבה מהזום אין לזום אאוט, פתאום להיות גבר יהודי ישראלי כבר לא מחזיק באותן הזכויות הפריוויליגיות שהורגשו במולדת. הפריווילגיות עדיין רבות ומגוונות, אבל העובדה שלהגר מישראל לאירופה זה לא כמו להגר מצרפת לספרד נחשפת עוד ועוד. היא נחשפת כשחברים באים לבקר ומאוד רוצים ללכת לקניות בסופר ומהתגובות שלהם לסופרמרקטים השונים. כשאתה פוגש צרפתים שחצו את הגבול והעבירו את חייהם לספרד אתה חולק איתם הרבה מתהליכי ההגירה, אך לא את הקפיצה המטאורית שהיא מעבר מהמזרח התיכון לאירופה. הציפיות שלך מהמדינה, מהסוחרים בשוק, מהנהגים בכביש, כולם עוצבו במזרח התיכון, וגם אם שהיתי תקופות ארוכות במקומות שונים בעולם, העיצוב היומיומי של החוויה והציפייה הוא רב משקל.
בתוך המציאות הישראלית יש קריאה מתמדת לא להרגיש את מערכות הדיכוי השונות המופעלות עליך. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא מושג הבועה. כמעט כל מי שאני מדבר איתו בישראל שחש בעל פריווילגיות (גם אלו הפעילים ביותר פוליטית) יציין בשלב זה או אחר של השיחה שבסופו של דבר הוא או היא גם מוגנים על ידי הבועה שהם מצליחים לשמר מול המציאות הישראלית. כחובב מושבע של בועות סבון גיליתי שהאקלים והמרחב בו אתה מנסה להפריח בועות הם גורמים לא פחות חשובים מסוג התמיסה הסודית שלך. והאקלים והמרחב הישראלי פשוט לא מתאימים לבועות סבון, צפוף מדי ולוהט מדי. כשאני מגיע לבקר בבועות של אהובי בישראל קשה שלא להבחין כיצד אין ולו בועה אחת שיכולה להגן אפילו במעט מהאינטנסיביות הדתית פוליטית השורה היום בישראל. רעיונות פרוגרסיביים, קווירים, ורדיקלים מתפוצצים באוויר עוד לפני שהם מספיקים לגעת בגופים במרחב. רק אחרי שינוי הפרספקטיבה, הזום אאוט מהשהות הפיזית שלי במזרח התיכון, יכולתי להתחיל להעריך את הנזקים שהשאירו אחריהן התפוצצויות הבועות על לבי לאורך השנים.
לרקוד על רגל אחת
חברתי האהובה, ואמנית הקול המכשפת, דבורה יודלביץ' סיפרה לי פעם על החוויה שלה כמי שהיגרה בגיל 18 מצ'ילה לישראל, אחר כך לארגנטינה משם שוב לישראל והיום שוב בארגנטינה. היא סיפרה כיצד מאז שעזבה את צ'ילה לראשונה היא איבדה את תחושת הביתיות שהיתה לה ולא רכשה את התחושה הזאת במקומות אחרים. ואת זה אומרת לי מי שבעזרת עבודה קשה ולא מעט כוחות שמימיים שמלווים אותה יוצרת בית עבורה ועבור אחרים היכן שלבה, נשימתה וקולה נמצאים.
"אני נקודה של אור באמצע השביל
אני ניצוץ שמימי בנצח
אני טיפה שמתערבלת בים
אני חלקיק של אוויר בשמיים
אני מה שאני
לא יותר"
התחושה הזאת מתבהרת לי בכל ביקור בישראל, המוכר שהפך לזר, הבית שהפך לממצא ארכיאולוגי של הנפש. כמובן שזה לא דינו של כל מהגר ובכלל אני יכול לספר רק על התחושות האישיות שלי, אך מהגרים רבים שדיברתי איתם שנמצאים בקונפלינקטים עקרוניים עם המקום ממנו הם באים תארו תחושה דומה.
בתוך הזרם, בתוך ההיסטוריה האנושית, בתוך הנדידה, בית בכל שאיפה, בית בכל נשיפה. בתוך כל זה הפלנטה בוערת, חמש שנים שאני עד להתייבשות של ספרד. הגשם לא מגיע, הפטריות לא מרימות ראש, משבר האקלים הוא לא תחזית, משבר האקלים נוכח בחיי היומיום, בעגבניות שנצרבו יתר על המידה בשמש של הקיץ האחרון, במטעי הזיתים שלא יתנו שמן השנה. בתוך המסע הזה היכולת לסגת מתחילה להסתמן כיכולת אדפטיבית חשובה ביותר.
מה הם חיים ראויים וטובים? מה מחיר הנדידה מהמוכר? אלו שאלות שתמיד עולות במפגשים עם אנשים שחושבים לעזוב את ישראל. אלה שאלות שמתגלות גם בתוך השיח הפנימי שלי לאורך שנות חיי. לפני שהיגרנו וגם עכשיו אני עומד מאחורי המטאפורה שלהגר זה כמו לחתוך לעצמך את הרגל עם מסור. על פניו זאת פעולה בלתי נתפסת, אך אם יש לך הבנה שהשארות הרגל הזאת עשויה לגרום למוות לפעמים עדיף לכרות אותה. עכשיו ברור שהאיום הישיר עלי לא היה מוות פיזי (אם כי לא צריך לבטל לגמרי את האיום הזה בהלך הרוח המזרח תיכוני) אבל היו חלקים גדולים בי שהתקשתי להחזיק בחיים בתוך חיי היום יום שהיו לי בישראל. ואכן התלישה של עצמך מהמוכר אל תוך תרבות זרה הסתבר כמקבילה לכריתת רגל מטאפורית, אך עם זאת גליתי שעם רגל אחת ניתן לרקוד ריקודים שאת יופיים וחופשיותם לא יכולתי לדמיין.
אולי עכשיו כשהתחלתי לגעת בדבר הזה של ההגירה אוכל לנסח בקלות רבה יותר את חלק מהריקודים האלו בעברית, אולי לא, ניסוי.
אני ממש שמח ומתרגש לכתוב את הפוסט הזמנה הזה. מגיל 23 כשנתקלתי בדרך של התרגול הבודהיסטי נפתח בפני שער לצורת חיים אחרת, חיים מתוך תרגול ומודעות. עם השנים התוודעתי למסורות עתיקות אחרות וצורות תרגול מודרניות, העמקתי את התרגול שלי עם נזירי היער בתאילנד, ברחבות של פסטיבלים, ובשנים האחרונות בעיקר בחיים קרובים לטבע יחד עם המשפחה שלי.
אני כותב את הפוסט הזה מהבית בו אנו מתגוררים בימים אלו, בית שמצד אחד נמצא שעה נסיעה מברצלונה ומצד שני נמצא באמצע היער ללא חיבור למערכות המים והחשמל המרכזיות של המדינה. בימים אלו אני מרגיש ביתר שאת את הדחיפות בשהייה בטבע כדרך להעמקה של התרגול ולכן אני ממש שמח שמתאפשר לנו להזמין אתכן לרטריט של שבוע בהרים והיערות המרהיבים של קטלוניה (כשעה מברצלונה). הרטריט הוא בשפה האנגלית כדי לאפשר לאנשים ממדינות שונות להגיע אליו. לכן רק הגיוני שהמשך ההזמנה באנגלית 🙂
אשמח עם תבחרו לשתף את דבר קיומו של הרטריט, ועוד יותר אשמח לראותכן איתנו:
Awakened Nature – Autumn silent meditation retreat in Catalunya
This is an invitation to a unique week-long integrative meditation retreat that expands and includes every aspect of our being. An invitation to awaken from the trance of our daily life into nature, within and around us.
Inspired by Buddhist practices, non-dual teaching and various mystical traditions, we will practice presence and connection in sitting, walking and lying meditations, in silence and in speech, alone and together. The schedule will include yoga practice, various meditative and contemplative practices, being in nature and exercises of right speech with ourselves and others. Every evening we will gather for chanting and singing practice.
We will reside in a magical isolated farmhouse located in the Montnegre mountains, Catalunya, one hour drive from Barcelona. The meals will be vegetarian and the food will support the process of purification and attunement of body and mind.
This retreat is suitable for those who wish to deepen their presence in every moment and are curious to explore their being with radical honesty and creativity.
The absolute majority of the retreat will be held in nobel silence.
Throughout the retreat there will be no access to electronic devices of any sort.
The number of participants in the retreat is very limited and there is an emphasis on mutual support within the group and personal guidance from the teachers.
אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני מארח כותבת ומתרגמת שהיא לא אני, והרי זה רק יאה שזאת תהיה גליה תנאי אהובתי בתרגום לכללי התרגול לדהרמה מעורבת לפי טיך נהאת האן, אחד המורים שיותר השפיעו על התרגול הרוחני שלי. מכאן והלאה גליה וטאיי:
שנים רבות שאני סוללת לעצמי את הדרך להביא להרמוניה את התרגול הרוחני והפעילות שלי כאקטיביסטית (פוליטית, בבריאות הנפש או כפמיניסטית). בשני הצדדים של הזהות שלי שמעתי לאורך השנים ביקורת על הצד השני, הבודהיסטים האדוקים הטיפו לי להימנע מפוליטיקה או להקדיש את עצמי לפרישות והאקטיביסטים הסתכלו בזלזול על כל אותם תרגולים מנותקים ופריבילגיים.
ואז הכרתי את טיך נהאת האן, ויחד איתו שורה ארוכה ומפוארת של מורים, מסטיבן פולדר וג'ואנה מייסי עד גרי סניידר והדלאי לאמה, שמגשימים בחייהם ובדרכם את ההרמוניה הזו, שפועלים ללא לאות כדי לפגוש ולהתעורר לזוועות ולעוולות ולהביא מזור, חמלה וגם אומץ ונחישות לאלה הנאבקים בדיכוי ובאלימות.
היום ערכנו אני ובעז מפגש לא.נשים שעסק בתקווה פעילה, ממש היום עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, עלינו להביט קדימה אל כל אותם א.נשים בעזה, בישראל או בגדה שאיבדו את אהוביהם, אל כל אותם עשרות אלפים שאיבדו את קורת הגג שלהם, אל כל אותם רבבות שחוו פחד מצמית, אלימות ברחובות ונמצאים במצב של הלם או טראומה – להביט קדימה בנחישות ובבהירות ולתרגל תקווה פעילה. להתחבר לגלגל החיים והמוות שלא פוסק להסתובב ולמצוא בתוכינו את האנרגיה לפעול, לשחרור מכבלי ההפרדה, הלאומנות הרעילה, הפחד והגזענות. לפעול ליצירה של שותפות אמיתית. כאן ועכשיו.
אני רוצה להציע לכן כתשורה בדרך הזו תרגום לארבעה עשר הכללים שטיך נהאת האן ניסח וליוו אותי במשך חודשים ארוכים כמנטרה אליה הייתי חוזרת מדי יום. אני מוצאת בכללים אלה עומקים של יופי והשראה אינסופים והם עזרו לי עמוקות לעצב את פעולותי ולהביא ערות וצלילות למעשיי.
14 הכללים הללו היוו את הקוד האתי של מסדר ה-Interbeing שנוצר על ידי טיך נהאת האן בירח המלא של פברואר 1966 בויאטנם. אם גם אתם רואים את עצמיכן כחלקיקים מהרשת הגדולה של התהוות הגומלין, הטקסט הזה יכול להוות עבורך מגדלור של ממש.
14 כללי התרגול של מסדר ה-Interbeing
1.) אל תצמדו או תסגדו לשום דוקטרינה, תאוריה או אידאולוגיה, אפילו בודהיסטית. מערכות מחשבה בודהיסטיות הן רק הוראות לדרך, הן אינן האמת המוחלטת.
2.) אל תחשבו שהידע שיש לכן כרגע הוא בלתי משתנה, האמת המוחלטת. המנעו מלהיות צרי מוחין ומוגבלים להשקפותיכן הנוכחיות. לימדו ותרגלו אי האחזות בהשקפות כדי לקבל את השקפותיהם של אחרים. אמת נמצאת בחיים ולא בידע קונספטואלי. היו מוכנים ללמוד לאורך כל חייכם, ולהתבונן במציאות בתוככם ובעולם בכל זמן.
3.) אל תכריחו אחרים כולל ילדים, בשום אמצעי שהוא, לאמץ את השקפותיכם. בין אם על ידי סמכות, איומים, כסף, תעמולה או אפילו חינוך. אף על פי כן, על ידי דיאלוג חומל עזרו לאחרים לזנוח פנאטיות וצרות מוחין.
4.) אל תמנעו מסבל או תעצמו עיניכם לסבל. אל תאבדו את המודעות לקיומו של סבל בחיי העולם. מצאו דרכים להיות עם אלו שסובלים, כולל קשר אישי, ביקורים, תמונות וצלילים. באמצעים אלו העירו את עצמכם ואחרים לקיומו של סבל בעולם.
5.) אל תצברו עושר בעוד שמיליונים רעבים. אל תשימו לכם למטרה בחייכם, תהילה, רווח עושר או תענוגות החושים. חיו בפשטות וחלקו זמן, אנרגיה ומשאבים חומריים עם אלו שזקוקים.
6.) אל תטפחו כעס או שנאה. לימדו לחדור ולהטמירם בעודם זרעים בתודעתכם. ברגע שהם מופיעים, הפנו את תשומת לבכם לנשימה בכדי לראות ולהבין את טבע השנאה שבכם.
7.) אל תאבדו את עצמכם בפיזור דעת או בסביבה. תרגלו תשומת לב לנשימה בכדי לחזור למה שקורה ברגע הזה. בואו במגע עם מה שמופלא מרענן ומרפא גם בתוככם וגם מחוץ לכם. זרעו זרעים של שמחה, שלום והבנה בעצמכם בכדי לאפשר את עבודת הטרנספורמציה במעמקי ההכרה שלכם.
8.) אל תבטאו מילים שיכולות ליצור פירוד ויכולות לגרום לקהילה להתפרק. עשו כל מאמץ בכדי לפייס ולפתור את כל הקונפליקטים קטנים כגדולים.
9.) אל תגידו דברים לא נכונים לתועלת אישית או כדי להרשים אחרים. אל תבטאו מילים שגורמות מחלוקת ושנאה. אל תפיצו חדשות שאינכם בטוחים בהם. אל תבקרו או תגנו דברים בהם אינכם בטוחים. דברו תמיד באופן אמיתי ובונה. מצאו את האומץ לדבר בפומבי על מצבים של אי-צדק אפילו אם זה יכול לסכן את ביטחונכם האישי.
11.) אל תעסקו למחייתכם במשהו שמזיק לבני-אדם או לטבע. אל תשקיעו בחברות שמונעות מאחרים את זכותם לחיות. בחרו עיסוק המסייע להגשים את אידיאל החמלה שלכם.
12.) אל תהרגו. אל תניחו לאחרים להרוג. מצאו אלו אמצעים שאפשר כדי להגן על החיים ולמנוע מלחמה.
13.) אל תחזיקו בבעלותכם משהו שצריך להיות שייך לאחר. כבדו את רכושם של אחרים אבל מנעו מאחרים לעשות רווח מסבל אנושי או מסבלם של מינים אחרים על פני האדמה.
14.) אל תתנו יחס רע לגופכם. לימדו לטפל בו בכבוד. אל תתיחסו לגופכם ככלי ותו לא. שמרו את האנרגיות החיוניות (מיניות, נשימה, רוח) להגשמת הדרך. ביטוי מיני צריך לבוא מתוך אהבה ומחויבות. ביחסים מיניים היה ער לסבל עתידי שעלול להגרם. בכדי לשמור על אושרם של אחרים כבד את הזכויות והמחויבויות שלהם. היו ערים לחלוטין לאחריות שבהבאת חיים חדשים לעולם. מדטו על העולם שלתוכו אתם מביאים יצורים חדשים.
יש דרך מופלאה בה טקסטים מוצאים את דרכם למי שצריך אותם בזמן הנכון. לפעמים הסינכרוניות הזאת כל כך מרגשת אותי שאני מרגיש צורך לתרגם את הטקסט (במידה והוא לא בעברית) ולהגיש אותו כמתנה לקוראות שאולי גם יזכו לטעום מן הסינכרוניות. כך קרה לי כאשר קראתי לא מזמן את הטקסט, שאת תירגומו אני מביא כאן, של ניק סאנד. ניקולאס סאנד היה אחד מכימאי המחתרת הפסיכדליים הגדולים בכל הזמנים. בימי חייו סאנד ייצר עשרות מיליוני טריפים של LSD כמו גם כמות בלתי מבוטלת של DMT, MDMA ומסקלין. למעשה בשלב מסויים היה סאנד היצרן של הרוב המוחלט של הLSD על פני כדור-הארץ, כך שכשסאנד מדבר על שינוי ברמה הפלאנטרית הוא מתכוון לכך באופן מילולי. למי שנמצא רחוק מהעולם הזה ומוזן רק מ"המלחמה בסמים" קשה להבין שאנשים כמו ניק סאנד הם יותר דומים לצלייני דת מאשר לברוני סמים. עבור רבים מאיתנו בקהילה הפסיכדלית מדובר בלא פחות מגיבורי תרבות! מאמצע שנות השבעים ועד למעצרו באמצע שנות התשעים סאנד חי בהחבא בעודו בורח מגזר הדין שקיבל בתיק נגדו על כך שייצר את האסיד המפורסם בהיסטוריה: Orange Sunshine. בשנת 2017 הוא נפטר מהתקף לב בשנתו.
למרות שהטקסט הזה של סאנד נכתב כתגובה לקריאת תקציר ספרו של ריק שטרסמאן "DMT מולקולת הרוח", אפשר עדיין לקרוא בו כביקורת על תנועת המדיקליזציה שעומדת במרכז מה שיש המכנים "הרנסאנס" הפסיכדלי. אמנם יש בטקסט הזה נקודות שראויות לביקורת, אך אני חושב שמעל הכל הרוח הנושבת מתוך טקסט זה והעקרונות האתיים עליהם הוא עומד חסרים מאוד בימינו. האתיקה של המחתרת הוחלפה בשיקולים תועלתניים של "מה יוביל את הפסיכדליה למיינסטרים". כך קורה שכיום מוצעות תוכניות ללימודי פסיכותרפיה פסיכדלית שרשימת הדרישות מהמועמדים לתוכנית אינה כוללת התנסות בחומרים פסיכדליים. בכלל נראה שמה שקורה בשנים האחרונות בקהילה הפסיכדלית הוא יותר מהכל פיצול של הקהילה לאלו שדוחפים קדימה אל עבר המיינסטרים רווי הכסף (במקרה הטוב מתוך נאיביות על שינוי מבפנים, אך במקרים רבים מתוך מניעים של אגו ורווח מודעים או שלא) ואלה שמבקשים לשמר את הרעיונות המאתגרים של תרבות הנגד מתוכה צמחה הקהילה הפסיכדלית.
בשנים האחרונות הזדמנו לי שתי סיטואציות בהן ישבתי לארוחה עם שניים מהאנשים שמובילים מחקרים גדולים בפסיכדליה, כשעלה נושא הלגליזציה של הפסיכדלים היו שניהם מסוייגים והביעו חשש מכך שאנשים יתנסו בהם בסביבות לא מפוקחות. מעבר לכך שהחשש שלהם עצמו מופרך ולא תואם את הספרות המקצועית שסוקרת את הסכנות הטמונות בחומרים אלו (שמצביעה על סכנות מועטות ביותר), מדובר בשני אנשים שבעצמם צרכו חומרים אלו באופן לא חוקי וללא שמישהו "אישר" להם את החוויה אותה יצרו לעצמם. הלואי ונמצא דרך לאפשר למי שזקוק לריפוי להגיע למתנות היקומיות האלו מבלי שנוותר על הרעיונות האתיים, הפוליטיים והחברתיים שעומדים בלב לבה של תנועת הנגד למיינסטרים הקפיטליסטי.
אני מקדיש את התרגום הזה לזכרו של ניקולאס סאנד, ולכל לוחמי התודעה המחתרתיים באשר הם, הצלחתכם הצלחתנו, או כמו שאומרים בארצות הניכר Grow your own, Brew your own, extract your own 😉
קחו שאיפה גדולה, מדובר בטקסט ארוך:
העולם של ה-DMT הוא עצום בצורה מדהימה. מה שה-DMT פותח בנו הוא כה עמוק שזה בלתי אפשרי לתארו באמת. אני הכנתי, השתמשתי וחנכתי אנשים לשימוש ב-DMT ארבעים שנה בקירוב.
אני הוא זה שגילה לראשונה שאפשר לעשן DMT בצורתו הטהורה. זה מעולם לא הפסיק להדהים אותי, או לגרום לי להרגיש שמישהו יכול להגיע למסקנה ברורה או מהירה לגבי מה קורה במהלך מסע DMT. אני חושב שישנם חוקים כלליים לגבי הגישה למסע DMT, כמו דיאטה, הכנה, סט וסטינג והתכוונות. אבל DMT קשור למה שמעבר. "מעבר למה?" תוכלו לשאול. מעבר לאינטלקט, מעבר לחושים, מעבר לכל מכשיר או כלי ביולוגי שנועדו להתמודד עם העולם החיצון. כשאת במסע במישורים הפנימיים, חוקי האינטלקט וערכו של העולם החומרי לא רק שאינם רלוונטיים, אלא שלעשות בהם שימוש כאמת מידה יכול ליצור בלבול. הכלים של האינטלקט הם אנליטיים, ולכן מפלגים. תהליכים של הבעה, תקשורת, ניתוח ואינטלקט הם כלים עבור הבור. עם כלים אלו אנו מוצאים את דרכנו מחוץ לחשיכה, אך הבורות הזאת שייכת לעולם החומרי ולא לעולם הרוח.
DMT נסוב סביב אחדות וריפוי של הפרדה, קונפליקט והחולי שמגיע מחלוקה למקטעים נפרדים. הוא ברמה גבוהה יותר של המציאות מאשר האינטלקט, אבל הוא ישזור תמונות עמוסות מסרים מכל קלט של מצב מנטלי או סביבתי . הטריק הוא לראות את התבנית שבבד ולא להיתפס על הצבעים והחוטים. לכן, כאשר אני רואה מישהו שמנסה להבין את חוויית ה-DMT מנקודת מבט אינטלקטואלית ולא מיסטית, או מכליל על השלם לפי חלקיו, יש לי מוטיבציה גבוהה להציע נקודת מבט ביקורתית, בתקווה להעמיק את ההבנה שלנו לגבי DMT והשימוש בו כדי לטייל לעבר מה שמעבר, שהוא הסביבה הראויה לו.
התודעה העולמית משתנה במהירות גבוהה. הדבר שמבהיל את כולם הוא הרעיון שנצטרך להפרד לשלום מהסמכות המוחלטת של האינטלקט והחושים. אלה הם הקביים של העולם החומרי. בעולם החומרי אנו נופלים בלעדיהם – ועלולים להישאר נכים. לעומת זאת, בעולם העצום של המעבר, אלה הן רק הסחות דעת. צריך להפסיק להיאחז בכלים אלה כאשר נכנסים לאוקיינוס התודעתי, כיוון שהם רק ימשכו אותנו למטה בזמן שעלינו לצוף.
כאשר קראתי את הקטע ב-ER מתוך "דיאמטי: מולקולת הרוח" של ריק שטרסמאן, נדהמתי מכמה אי-הבנות בסיסיות שהרגשתי שהוא מקבל, והכשלון שלו לשים לב להשפעה הקריטית שהיתה לנוכחות שלו ושל הצוות שלו, בנוסף להשפעה הסביבתית הכללית, על הנבדקים שלו. אני מבקש להפנות אל כשלים אלו את תשומת הלב, ולהחזיר את המחקר מהסוג הזה לפרספקטיבה העצומה אליה הוא שייך, לפני שנקודת המבט החומרית תיצור עשורים של חוסר הבנה.
ראשית, דיאמטי אינו שידור חוזר של X-Files. אין שום חייזרים המתפתלים בתוך הפסיכו-חלל כדי לעשות בנו ניסויים. הרעיון הזה הוא פשוט טיפשי. זה בסדר לתהות כיצד מתרחשת התפיסה, אך לקפוץ למסקנות הוא דבר אחר לגמרי.
האם זה לא הגיוני לבחון קודם כל את הסביבה והעיצוב [של החוויה] מאשר לחפש מקורות חייזריים? שוב ושוב, הנבדקים של שטראסמן מתארים שהם נבדקים על ידי מספר ישויות מוזרות בסביבה טכנית, במהלך השלב הויזואלי של חוויית ה-DMT שלהם. בוחנים אותם, מדברים עליהם, מודדים אותם, בודקים אותם ומתבוננים עליהם. הם נמצאים בחדרי ילדים מלאי הייטק ובמעבדות חייזריות. ישנם 3-4 אנשים שנעים במרחב ומתפעלים מכונות בהתאם לתוכנית ואג'נדה.
עכשיו בואו ונבחן מה היא הסביבה הפיזית בה הם נמצאים. הניסויים הללו נעשים בחדר בית-חולים. ישנם מספר אנשים שנוכחים ועוזרים לאחראי, דר. שטרסמאן. לשטראסמן עצמו יש אג'נדה ונקודת מבט מדעית שמבוססת על הנחות אינטלקטואליות. ישנם אנשים מ-NIDA, סוכנות ממשלתית המפקחת על הניסויים האלו. הם מקבלים את התיוג: מר. ו' ומר. וו'. זה נראה לי די ברור שהאנשים האלו הם ה"חייזרים" המיוצגים בחוויות רבות של משתתפי הניסוי. נראה שהאלמנטים מסביבת הניסוי צצים בעולמות הטריפים עליהם מדווחים המשתתפים. מדוע לא נשקלו עיצובים סביבתיים אחרים?
אחד מתוך מסעות הדיאמטי הרבים והבלתי נשכחים שלי (במינון של 0.9 מ"ג לכל ק"ג ממשקלי, בהזרקה תוך שרירית HCl) היה בעודי יושב על שטיח פרסי מקשיב להקלטה של שרן ראני מנגנת ראגת אהבה בסארוד. היו שם נרות וקטורת. החדר היה מסודר כמקדש למסעות. כשהגעתי למרחב המסע הפנימי שלי, התמלאתי בתחושה מהממת של אהבה נשית וחושניות. הסתכלתי מטה ולהפתעתי ראיתי את עצמי לבוש במכנסי שרוואל וללא חולצה. היה לי גוף נשי יפהפה בצבע נחושת, עם שדיים והכל. על זרועותי היו המון צמידים, ולרגלי היו צמידי קרסול עם פעמונים. הסתכלתי סביבי וגיליתי שאני רוקד ראגת אהבה פתיינית לשני המוזיקאים שישבו מולי מנגנים סארוד וטבלה. הופענו בחצר של מקדש הודי יפהפה, דומה למקדש בבובנשוואר, המפורסם במגדליו העטורים פסלים ארוטיים. תנועות הריקוד שלי היו בתנועה קצבית משלימה למלודיה והמקצב של המוזיקה. היה זה מעשה אהבה מעודן. זה היה כה יפה שכאשר ירדתי חזרה, הצהרתי שאם אמות כאן ועכשיו, לא אתחרט על דבר, כיוון שחוויתי יופי מעודן יותר ממה שיכולתי לדמיין. אהבה ואחדות מושלמת. תוך כדי ירידה, ראיתי את השדיים היפים שלי והצמידים מנצנצים ונעלמים. תוך כדי שכל האהבה הזאת דעכה עבר בי כאב רגעי. כאשר החדר חזר והופיע סביבי, חוויתי בלבול. לא יכולתי לזכור אם הייתי רקדנית במקדש שחולמת שהיא גבר, או גבר שחולם שהוא רקדנית. כמובן שזה היה מסע נוגע ועמוק שהחדיר בי הערכה חדשה לאהבה והרמוניה, דבר שאני לוקח איתי כזכרון ופרספקטיבה על החיים עד היום.
אינני אשה, אבל הושפעתי בצורה כל כך עמוקה על ידי אשה שנגנה ראגת אהבה, שיצרתי את עצמי בהתאם למה שנכנס אלי מהסביבה. כך שברור שלסט וסטינג יש השפעה קיצונית הפועלת על המצב המתעורר בעקבות ה-DMT, שהוא בבירור מדיום שפועל כמעצים, ומגביר רגישות ויצירתיות.
עכשיו, מה היה קורה אם הייתי מזריק את ה-DMT בסטינג קליני בנוכחות שני אנשים מהמכון הלאומי ל-"שימוש לרעה בסמים" המסתכלים עלי בעוד מכונות קטנות מצפצפות ברקע ואחיות ואנשי צוות נעים סביב במרחב? איך זה שונה מניסויים מוקדמים של ה-CIA בLSD? [..] אלה ניסויים המבוצעים על ידי סוכנויות ממשלתיות הבוחנות את השימוש בחומרים פסיכדליים במרדף אחר עוד כח, כסף והצלחה (בהתבסס על הרעיון המוטעה של "סמים" ו"שימוש לרעה"). זכרו, אלו אותם אנשים שלוחצים ידיים עם אדוני הדיסאינפורמציה אשר יוצרים פרסומות אבסורדיות בהן מחבת עם ביצת עין זוכה לכותרת: "זה המח שלך על סמים".
כל ההנחות שגויות. הפרשנות של דר. שטרסמאן נשענת על רישומים של הזיות ספציפיות, מודלים פסיכולוגיים, והבניות אינטלקטואליות. כשבמציאות, ההזיות הן רק תוצר לואי ויזואלי של חוויה מיסטית. מה שחשוב הן התחושות והמשמעויות הנסתרות שאת חווה מהכניסה אל תוך העצום, והתודעה החדשה שיכולה להיווצר. זאת היא ההצצה שיכולה לפתוח את הנשמה שלך אל הקדוש.
בסוף התקציר, שטרסמאן מחליט "להעמיד פנים כאילו העולמות שהמתנדבים ביקרו בהם ואותם יצורים איתם תקשרו היו אמיתיים", כך שיוכל להראות יותר "אמפטיה". קשה לי לפרש את העמדת הפנים הזאת כמאפשרת אמפטיה אמיתית. זה נראה לי יותר כמו משחק תפקידים פסיכולוגי. לעומת זאת דאגתו שגישה זאת עשויה לעורר פסיכוזה משותפת, אכן תקפה.
מתן DMT בסביבות מאוד מלאכותיות ומובלות על ידי אג'נדה יכולה באמת ליצור מצג שווא של חשיבות ומציאות שלא מאפשרת ל-DMT לתפקד כפי שהוא אמור. תנו לשטרסמאן לקחת את הנבדקים שלו ליער או למקדש, ולהדלק איתם לאחר שהוא עצמו הגיע לרמה של מאסטר בכך, ואני סבור שהוא יגלה שהרופאים החייזרים יעלמו ויוחלפו על ידי ישויות מיסטיות – ישויות שיכולות לספר לך על עצמך. או שאת יכולה להגיע למרחב הנדיר והבלתי יציג של הרמה השלישית, היכן שאין אור, אין עיצוב, רק קולו של אלוהים המשתמש בנשמתך כקולן שקט. הו לא, לא סביר שזה יקרה, כי שטרסמאן קרוב להניח יאבד את המשרה או המענק שלו, סביר להניח שיועמד לדין ויכלא, והנורא מכל, כמו לירי ואלפרט, יאבד את ה"אובייקטיביות" המדעית שלו (עוד מיתוס גדול).
במעבר ממבט ביקורתי אל הצעה להרחבה, אני רוצה לגעת בנושא הזה מנקודת מבט מיסטית/דתית. נקודת המבט "אובייקטיבית" אומצה על ידי המדע כצורה יותר מציאותית לתיאור המציאות מאשר נקודת המבט ה"סובייקטיבית" המלאה בדוגמות נוקשות הנתמכות על ידי דתות מאורגנות שונות. למעשה, הבנה זאת של אובייקטיבי (ריחוק מהניסוי כדי לא לקבל שיפוט מעוות) וסובייקטיבי (להיות שקוע כל כך במה שאתה מתבונן בו עד כדי שאי אפשר להשיג תצפית בעלת משמעות) הינה תוצר של שיום לא נכון. אפשר לחשוב על תודעה סובייקטיבית כמסע אישי פנימה, המערב חוויה מיסטית והתגלות עצמית. אובייקטיביות קשורה לאפליקציות החיצוניות של התודעה כדי לממש מטרות חומריות בעולם החיים הפרקטיים – חיפוש אינטלקטואלי,תקשורת והשרדות חברתית.
אני רוצה להציע נקודת מבט סובייקטיבית על הנושא הזה, כדי לחלוק פרספקטיבה שאני מרגיש שיכולה להוביל להערכה עשירה יותר של המקום אליו אפשר להגיע עם החומרים המקודשים, אם תחליטו להשתמש בהם באופן זה.
אחת משתי ה"מצוות" שהיו לנו במוסד הדתי שהקמנו בשנות השישים ונקרא הליגה לגילוי רוחני היתה "לא תשנה את תודעתו של אדם אחר ללא הסכמתם". על פני השטח, המשמעות היא לא לתת למישהו חומר ללא ידיעתו. לתת למישהו חומר ללא ידיעתו הוא מעשה של אלימות. התודעה שלנו, מוגבלת ככל שתהיה, היא שלנו. היא אישית ביותר. היא גם נקודת הכניסה והחיבור שלנו עם התודעה האלוהית. כך שלתת מישהו חומר ללא ידיעתו זה להתעסק עם החיבור שלהם עם אלוהים. לעשות את זה כבדיחה או נקמה הוא לא פחות ממעשה תועבה. זה מגעיל ומראה על רמת תודעה נמוכה. זהו חטא.
עתה בואו נתבונן בשינוי תודעתו של אדם כלשהו מתוך הסכמתם. כאשר מישהי נכנסת אל שדה התודעה כדי לחקור או למצוא את אלוהים, לחוות אחדות, ריפוי, השראה, יופי, או אהבה, היא לוקחת על עצמה מחוייבות למדוט או לעבוד, או לקחת חומר פסיכדלי בצורה מודעת ומלאת התכוונות כדי למצוא את עצמה או כדי להגיע לאיזשהו ידע עצמי נסתר. זאת ההבטחה שלה לעצמה. זהו דבר פרטי באופן קיצוני. זהו דבר שבין הלב והתודעה של אותו אדם ואלוהים. זה לא משהו ששייך לאף אחד אחר.
כשאת יוצאת למסע פנימי, יכול להיות שתבקשי ממישהי לעזור לך. אותו אדם עשוי לדעת יותר ממך על המסע הזה. האדם הזה כבר יצא פעם למסע. האדם הזה יודע, אולי, כיצד לנווט את דרכו מבלי לפול או לפחד. האדם הזה אינו מכיר את הדרך שלך. בכל זאת, נוכחות רגועה ואוהבת עשויה לעזור בחלקים הקשים של המסע, במידה ואת רוצה בה. זהו המסע שלך. זאת התודעה שלך. הרעיון שלך. החופש שלך. את לוקחת את האחריות על המסע שלך. זה לא באמת דבר חברתי. גם אם זאת מסיבת כירבולים, זהו החיבור האישי שלך עם אהבה. האדם האחר הוא רק מראה, חבר, מלווה, עוזר.
כך כשמישהו מעצב ומבצע ניסוי, תוכנית עם איזשהו "רעיון" מאחוריה, אג'נדה כלשהי, הם כופים סוג של מסע-תודעתי על החוויה הפסיכדלית. הסביבה עשויה להיות רוויה בהסכמים רפואיים, פסיכולוגיים, או אפילו חוקים ממשלתיים, הוראות ונהלים. אפילו אם האדם שמריץ את הניסוי רוצה להראות כיצד החומרים האלו יכולים להיות יעילים ומועילים, עצם העובדה שיש תוכנית חיצונית ומאורגנת השולטת בדרך בה החומר ניתן מתערבת בטבע החוויה. תוכנית שכזאת בסביבה קלינית עשויה לספק כמה תוצאות מעניינות, אך זאת לא הדרך האנתאוגנית או המקודשת להשתמש בחומרים הללו. תוכנית יישומית זאת (ריפוי, גמילה, מודלים פסיכוטומימטיים, או כל דבר) היא דבר מה לינארי – מנגנון המבוסס על שליטה והמשגה שלא מתחיל אפילו לגעת בפוטנציאל האמיתי של מה שיכולה להיות חוויה עמוקה ורב מימדית. זהו רק חלון אחד קטן, חלקיק ממה שאפשרי, והחלק לא יכול להכיל את השלם. חקר רוחני והוליסטי לא יכול להיות סמכותני. סמכות אינה מצווה על אלוהים. אם סמכות היא מבנה תועלתני זמני ומוגבל, כשהשימוש בה מסתיים, היא הופכת לחד-פעמית. אלוהים אינו חד-פעמי. גם לא אנשים.
חקירה וחיפוש תודעתי צריכים תמיד להיות לא-מאושרים כדי שיהיה אותנטים. אישור הוא פשוט לא רלוונטי. אין זה אומר שאנחנו מפזרים פסיכדליים לכל עבר בצורה לא אחראית. המשמעות היא שזהו חיפוש אישי, פרטי בצורה עמוקה, רך ומלא תשוקה להגשמה עצמית. איש לא יכול לספר לך על זה. עלייך ללמוד זאת בעצמך. זהו ריקוד האהבה שלך עם עצמך. אם מישהו מנסה לשלוט בצורה גסה או עדינה במצב, הוא מעוות את הדבר עצמו (אם לומר זאת בצורה "אובייקטיבית"). אם לומר זאת בצורה סובייקטיבית, זאת פשוט סטיה.
הבה נתבונן על כך מזווית נוספת, הזווית המדעית. ישנו רעיון שבדרך כלל מתייחסים אליו כאל עקרון האי ודאות של הייזנברג. באופן פשוט, העיקרון אומר שפעולת התצפית משנה את הטבע של מושא התצפית (בחלקיקים קוואנטים). עצם הפעולה של הצפיה. בחיינו החברתיים הדבר הזה קורה כל הזמן.
לדוגמה, אתם נכנסים לחדר מלא באנשים. הם מסתכלים עליכם. אתם תנהגו בצורה מאוד שונה מאשר הייתם במידה והחדר היה ריק. מה אם כן יכולה להיות ההשפעה של מתן חומר על ידי אדם זר (אף אם יתכן כי זהו זר חברותי) שכותב הערות, בודק את קצב הלב, והנשימה, מקליט בוידאו ובאודיו, מדבר, לוחש, או מה שלא יהיה, בסביבה קלינית וטכנית? כמובן שאופי המסע יושפע בצורה עמוקה ויהיה שונה ממה שהמשתתף היה חווה לו היה בסביבה טבעית, פרטית ואסתטית באופן מהנה. איש לא ירגיש נוח בצורה מלאה בסביבה קלינית. יש כאן אג'נדה. האג'נדה הזאת לא עומדת ברף של סביבה רוחנית, חברית ותומכת. ריחות מוזרים, צלילים מוזרים ותאורה לא נכונה חודרים לחוויה. זכרונות עבר ממשרדים רפואיים – כאב, זריקות וכו' יכולים לעלות. הדבר הזה חייב לשנות את פני החוויה. אלו פשוט ניסויים מעבדתיים בהם בני אדם משמשים חיות מעבדה.
השימוש הגבוה ביותר של פסיכדליים ואמפטוגנים הוא כדי למצוא אהבה, יופי, שמחה, אקסטזה, אחדות ואינטגרציה. החיפוש הזה אחר השלמות והאלוהות הפנימיים שלנו הוא החיפוש הרוחני. כאשר החומרים הללו משמשים לצורך זה, הם משמשים למטרה הטובה הגבוהה ביותר. אז הם מקודשים, ואנו יכולים לקרוא להם אנתאוגנים. אל לנו לשכוח, לא משנה כמה מידע שגוי מופץ, שחומרים אלו הם תמימים ודוממים. אנו אלה שבאים איתם במגע ומעידים על האיכויות השונות שאנו מיחסים להם. לנו יש את הבחירה להשמיץ, להפחיד או להפוך אותם לשערורייתיים. בידינו גם הבחירה להתייחס אליהם בכבוד כמתנה מהקיום שיכולה לעזור לנו בחיפוש אחר עצמנו, ובעשותנו כך למצוא את ההוד של האהבה והאור.
יכול להיות שיהיו סקפטיים שיגידו, "איך צללנו עמוק כל כך לרוחניות ואלוהים?" אבל, יש לנו עדויות רבות לאלפים, שדונים, מלאכים, חוצנים וקוסמים שאנו רואים במהלך טריפ DMT. מה הולך שם? אם אנחנו יכולים לקבל את נוכחותם של מפלצות קטנות ואלפים בעולם הרוחות של הדיאמטי, מדוע אנחנו לא יכולים לקבל את אלוהים?
בואו ניגש אל הנושא מעוד זווית שבדרך כלל מוזנחת. מה קורה כשאנחנו לוקחים DMT ומגיעים לשלב הזה של האלפים? אולי אנחנו מקבלים גישה לרוח החיים המשמעותית כאשר אנו תופסים ייצוגים מונפשים וסמליים אלו. יכול להיות שאנו תופסים באופן אינטואיטיבי את הקוד האוניברסלי – מולקולת ה-DNA – שטריליונים ממנה מצויים בכל הגוף. אולי האלפים והשדונים הם לופים קטנים של מידע, שאנו מקבלים גישה אליו, שמראה לנו כיצד אנחנו יכולים לאחד מחדש את אותם חלקים בנו שיצאו מהרמוניה. זה חייב להגיע ממקום כלשהו, אז למה לא להסתכל קרוב יותר מאשר רחוק יותר? נראה שהחיפוש של האדם לידע התחיל עם הכוכבים והיוונים, ולאט לאט התקדם פנימה, עד שסוף-סוף אנחנו מסתכלים על ההנדסה הגנטית שהיא הבסיס לחיים. נראה שמולקולת ה-DNA היא גם מקור הרוחניות שלנו.
בואו נתבונן בתחושות שעולות במהלך החזיונות האלו על ידי כך שנבחן אותם בצורת העישון של DMT. היה לי מקדש נייד בעל עיצוב בסיסי – מטפחת יפה כמו מנדלה ונר. היינו יושבים סביב ומעשנים, אדם אחד עוזר למעשנת עם הגפרורים וכל דבר שהיא או הוא יכולים לעשות, כמו למשל לתפוס את המקטרת כאשר המעשנת הולכת מעבר לקואורדינציה פיזית. מעולם לא העברנו את המקטרת במעגל, מכיוון שהמשמעות של כך היא שעד שהמקטרת מגיעה שוב את כבר בירידה. המטפחת והנר שימשו ככלי ממרכז. כאשר הדיאמטי עלה, קצוות הבד היו מתחילים לנוע וכך גם העיצוב שעל המטפחת. משטחים דו מימדיים היו הופכים לתלת-מימדיים, זזים בצורה עצמאית פנימה והחוצה, מעלה ומטה ביחס אחד לשני. המרכז הפך לעומק עצום המגיע עד לאינסוף. התחושות שהיו מלוות את התהליך היו של עומק עוצמתי, כאילו שהגעת לקצה של הגרנד-קניון. היתה תחושה של משמעות פנימית חבויה שעומדת להתגלות. הכל נראה יקר ערך באופן מיוחד, והמשמעות האמיתית של המלה "קדוש" הדהדה בכל הווייתי. זו הרגשה של כניסה אל תוך אחדות עם הכל. סוף לבדידות ולריקנות, ותחושת אחדות ושלמות. זה לא יכול להיות יותר טוב מזה. בחלל הזה, הכל יכול לקרות. ריפוי יכול לקרות. הוא יכול להיות מלווה ב-"סוכנים", רופאים קטנים שמבצעים בך עבודה, מפלצות סמליות, או אפילו קוסמים המלמדים אותך ידע אבוד. לפולחן ותפילה יש לפתע עומק ומשמעות חדשים לגמרי, כיוון שהקדוש הוא פתח אל האינסוף.
פעם לפני הרבה שנים, בבית הכלא באי מקניל הצלחנו לארגן קבוצה של אסירים פסיכדליים שכולם היו כלואים באחד מהתאים שהכילו שמונה אנשים. בכל שבת בלילה היינו יושבים יחד במעגל סביב מקדש מאולתר, לוקחים אל.אס.די ומעשנים דיאמטי. אחד מהשותפים שלנו לתא, שלא יכולנו להוציא מחוץ לתא, היה יוצא דופן. הוא היה מתנקש של המאפיה. חולה ככל שהוא היה, הוא בסוף החליט להתנסות. בלילה בו עישן DMT הוא יצא מזה במבט של תדהמה ויראה ואמר: "זאת הפעם הראשונה מזה שלושים שנה שהלכתי לכנסיה". אפילו הרוצח בדם-קר הזה זיהה את הקדוש. DMT יוצר מעיין בלתי נדלה של החלל האינסופי. אתה יכול להרגיש ולטעום את זה תוך כדי שזה זז בתוך הוויתך כמו בריזה רעננה ביום חם ודביק. כמו מגעה המנחם של אמא על מצח קודחת, רק הרבה יותר עמוק ומשמעותי. את יכולה להרגיש את הרוח של האלוהי נושבת דרך נשמתך. לא בכל פעם, זהו תהליך של ניסוי וטעייה כדי למצוא את הרגע הנכון, ההכנה הטובה ביותר, הרגע בו את כבר נמצאת במרחב טוב. אז אפשר להיות משוגרים אל תוך האלוהות העצומה, וזאת ההגשמה הגבוהה ביותר בחיים.
כל כך הרבה זמן מבוזבז בנסיון למצוא תירוץ רציונלי לקחת פסיכדליים. שימוש שיכול לפתוח דלתות להרשאות ממשלתיות. בואו נרפא ג'אנקים מההתמכרות שלהם. למה? הרדיפה הממשלתית בעצמה היא זאת שיוצרת את הבעיה. הבעיה היא בדיונית. אז נשתמש בחומר מקודש כדי לטפל בבעיה שלא קיימת?
נאמר שהמסע הפסיכדלי הוא מסע מבריאות אל בריאות גדולה יותר. אני מסכים. להשתמש בחומרים מקודשים אלה רק למטרות מצומצמות (preverse application) משמעו להוריד אותם הרבה מתחת לפוטנציאל שלהם. מה שהניסיון שלי מלמד הוא שהצורה העמוקה ביותר לשימוש בפסיכדליים הוא יצירה של סביבה אידיאלית, בריאה ובעלת אנרגיה גבוהה, עם אנשים שנמצאים במצב טוב, ואז אפשר לגשת של הגבוה ביותר. כן, החומרים המקודשים מרפאים ואפשר להשתמש בהם בצורה הזאת, אבל כל העניין קשור לריפוי, בכל רמה.
חשבו על התודעה כגרם מדרגות. כל מדרגה מסמלת רמה גבוהה יותר של בריאות, אינטגרציה ומוכנות. במדרגה התחתונה אפשר להשתמש בפסיכדליים עם בירה, אופיום וקוקאין כדי לעשות מסיבה פרועה. אפשר להשתמש בהם כדי לאבד את עצמך, לעשות סקס טוב וכו'. בסדר גמור. שום דבר שהוא באמת לא בסדר, אם זה מה שאת רוצה לעשות, זה עדיף על לירות באנשים ולאנוס את המערכת האקולוגית! אך זאת רמה תודעתית נמוכה. במעלה מספר מדרגות אתה עשוי לחשוב שאתה יכול לעשות משהו טוב בעזרת החומרים הללו. בואו נשתמש בהם לחקור שיגעון או לרפא התמכרויות. עדיין רמה נמוכה למדי של תודעה ואפס מחויבות להתפתחות עצמית. השימוש הזה מופנה החוצה ולא פנימה. שינוי מגיע מבפנים – הוא לעולם לא יכול להכפות מבחוץ. במדרגה הבאה נראה שאולי תוכל להשתמש בפסיכדליים כדי למצוא תשובות לשאלות שבחייך, אולי אפילו למסע חזון. עכשיו אנחנו מתחיל להגיע אל מסעות באוריאנטציה יותר תודעתית. אך כיצד אנחנו עושים זאת? האם אנחנו עושים זאת באמת על ידי יצירת סביבה שנותנת במה לאפשרות לקפוץ אל תוך התודעה, או שאנחנו מתכננים מסע מלא הפרעות (שיחות טלפון, אורחים)? ככל שהכוונה שלנו טהורה יותר, כך גדלה האפשרות לתוצאות גדולות יותר. זה יכול להיות די עדין. אי אפשר לתכנן את זה מעבר לנקודה מסוימת, או שזה הופך להיות מסע של שליטה. אי אפשר לתכנת את הספונטני, אבל אפשר להיות אינטלגנטיים ורגישים, ולזכור לא לעשות את אותה טעות יותר מדי פעמים ברצף. אז אפשר להשתמש בפסיכדליים כתוספים לתרגול טנטרה, מדיטציה או יוגה. להקדיש את כל המסע שלך כדי ללמוד ללכת עמוק אל תוך הדיסיפלינות האלו בעודך ממשיך לתרגל בצורה קבועה. זהו השלב הגבוה ביותר, החזיוני ביותר והפרודוקטיבי ביותר. מכל דרגה בה תתחילו, פסיכדליים יעשירו, יעצימו ויעמיקו או ירחיבו את החוויה שלכם, אבל הם עובדים עם רמת התודעה שאתם מספקים להם.
אני משתמש בחומרים פסיכדליים כבר יותר מ-40 שנה בצורה פרודוקטיבית ויצירתית. כמובן שהצורה שבה אני צורך אותם השתנתה במהלך השנים, אחרת זאת היתה חזרה חסרת כל משמעות. אנשים רבים, במיוחד צעירים, לוקחים אותם לתקופה, משתנים קצת בעקבות החוויה, ואז ממשיכים הלאה מבלי לגלות את אפקט גרם המדרגות שהוא התרגול התודעתי המאפשר לבחור באופן מודע ברמת הקיום הגבוהה ביותר האפשרית עבורך ברגע זה בחיים, ומשם לשגר את עצמך אל המסע. אפילו פחות ידוע הוא ש-DMT יתגשם בהתאם לרמה בה אתה נמצא באחד משלושת האופנים הבאים: 1) רמת העיצוב והסמליות. 2.) רמת השליח 3.) רמה שאינה ניתנת לתיאור במילים של איחוד מוחלט עם המסתורין.
הדבר העצוב באמת הוא לבזבז את הפוטנציאל הזה כשמתנסים בפסיכדליים האדירים האלו. לשמוע על רופאים הרוקדים לפי משיכת החוטים של הממשלה בשביל גזרים כמו כסף, כוח ויוקרה תוך כדי חשש מביקורת ושלילת זכויותיהם בעוד הם נותנים לאנשים פסיכדליים ומזהמים את המסעות שלהם בשטויות האלו, דבר זה מכה בי כפסגה של חוסר מודעות. אם זאת אינה התנהגות ראויה עבור קורנדרה (אשת רפואה), איך יכול שזה דבר מקובל שרופאים ינהגו כך בחברה המודרנית?
ההוכחה הניצחת היא שהמשתתפים בניסוי של שטרסמאן יצרו קבוצת תמיכה כיוון שהם חשבו שהם אולי מאבדים את שפיות דעתם! מה שהם צריכים היא סביבה תומכת לחלוטין וגישה חופשית לעוד DMT כך שהם יוכלו ליצור לעצמם את המרחבים המקודשים הרחק מסוכנים ממשלתיים והזיהום הפרנואידי שמתרחש בסטינג "מאושר".
סטינג שאינו מאושר הוא סטינג חופשי. סמכות היא עבדות. רק סביבה תומכת וחופשית של חסד ואהבה, אסתיקה וחמלה, ניתן לעשות בחומר הזה שימוש למטרה הנעלה ביותר. אנחנו חייבים למצוא מחדש את החופש לתרגל את השימוש הדתי הבסיסי ב-DMT .
פעם היו זמנים בהם יכולנו להתאסף בצורה אוהבת ויחד לקחת את החומרים המקודשים בשלווה. כמעט ואף אחד לא זוכר את הזמנים האלו היום. אווירת טרור הממשלתי יוצרת סטינג מאוד שונה עבור פסיכדליים. הייתי מלווה בליגה לחקירה רוחנית במילברוק. זאת היתה דת חוקית שכללה שימוש בחומרים פסיכדליים. יום אחד הדלת נבעטה באופן קרימינלי על ידי ג. גורדון לילי (היום גנב מורשה בפרשת ווטרגייט). בלילה אחד, איכות הקסם שיצרנו התמלאה פחד. למרות שלא מצאו דבר לא-חוקי ופסיכדליים עדיין לא היו ברשימת הסמים, שלטון האימה החל. האינקוויזיציה הגיעה. היא פורחת אף יותר עכשיו. ההשפעות השליליות של חומרים נתמכי ממשלה כמו אלכוהול, טבק וקפאין הם פי מאה יותר גרועים מההשפעות הרעות של כל החומרים הלא חוקיים גם יחד. אם נסתכל רק על פסיכדליים, אמפטוגנים וצמחים כמו קנאביס, אזי שהחומרים נתמכי הממשלה הם אלפי מונים יותר מזיקים. למרות זאת אנחנו פושעים ובקרוב אנו עלולים להישלח לכלא רק כי דיברנו או כתבנו על צמחים או חומרים שנמצאים ברשימת הסמים.
מגילת הזכויות מתה. אין חופש דת. אין חופש דיבור. זכות ההתאגדות איננה. האנשים שקוראים לנו "מסוממים" הם הפושעים האמיתיים. חוקרי תודעה נרדפים, נכלאים ומוכפשים על ידי האנשים שאחראים לאינקוויזיציה הזאת – צבועים, שלעתים נדירות מכונים "מסוממים", למרות ההתמכרויות התכופות שלהם לאכוהול, ניקוטין וקפאין (כמה מהחומרים היותר מנמיכי תודעה הידועים לבני האדם). "לוחמי הסמים" הללו פוחדים מהרחבת תודעה כיוון שהיא חושפת את השקרים והסטיות שבחייהם האלימים ונטולי האהבה. במעשה נואש של טפשות המשרתת את עצמה הם מאשימים אחרים בחטאים שמהם הם רוצים להטהר בעצמם. למרות שחוקרי התודעה הם הקורבנות של שלטון האימה, אין לנו שום עניין בזה. זהו פשוט התקף הזעם חסר המודעות של המפלצת. חשוב להשאר שקופים כמו ענן בפני כל זה. חייבים להתעלם מהצפת השקרים והאכזריות הזאת. זה הקרב שלהם עם עצמם. אל תשטפו בגלי הדיסאינפורמציה והשקרים. השארו במרכז. דעו את עצמכן. השארו עם אותו קצה חוט של אמת ואהבה שגיליתם בתוככם, למרות שזה דועך וחוזר, זאת האמת הפנימית שלך, הפתח לסמכות של עצמך.
אני "פושע". אני עבריין נמלט. כך הייתי במשך 40 שנים. אבל הייתי אמיתי עם עצמי ועם חברי. זה היה קשה. אבל יש לי חזון. יום אחד, איפשהו, אני אקים אוניברסיטה ללימודי פסיכדליה. תהיה מחלקה לבוטניקה פסיכדלית וכימיה. יהיה פארק יפהפה עם מקדש, מדשאות ובריכות קטנות, טווסים, ברבורים וחיות פרא המשוטטות ללא פחד. יהיו שם ביתני חניכה. תהיה מחלקה לפולחן אנתאוגני. יהיה בית ספר לרפואה פסיכדלית וריפוי. יהיו דונמים של גינות פסיכדליות. יהיו מקומות לרקוד ולעשות מדיטציה. יהיה שם בית-ספר ליוגה וטנטרה ובית ספר של "המיסתורין". בית-ספר לנשימה, לאמנות, למוזיקה, לאקולוגיה ולימודי החלל והיישומים של כל זה. בית ספר לאהבה ובית ספר ליופי.
לא יהיו שם מפקחים ממשלתיים ומשטרה. לא יהיה צורך בהם. יהיו מלווים, חברים, עוזרים ומאהבים. ברמה התודעתית החדשה הנאבקת להיוולד עכשיו, כך זה יהיה, כיוון שהדרך הישנה של תחרות, רצח וניצול מובילה אותנו במהירות למצב בלתי אפשרי. כוכב הלכת הזה צריך טיפול אוהב או שכולנו נידונו לאבדון. אנחנו המלאכים השומרים של החיים וההרמוניה הפלאנטרית. לשם אנחנו הולכים. זה מה שראיתי בחזיונות שלי, ולטובת זה עבדתי כל חיי. זה מה שאמשיך לעשות עד נשימתי האחרונה.
אז עברו כבר ששה ימים מאז שמחקתי את חשבון הפייסבוק שלי ועדיין לא כתבתי את הפוסט האחרון בסדרה. ביום שלפני המחיקה הרגשתי שהעיסוק שלי ביציאה מהפלטפורמה, איסוף קונטקטים שרציתי, סידור הבלוג, התכתבויות מפתיעות שקרו פתאום, השאיר אותי מותש ועם רצון להתכנס פנימה.
אבל עכשיו אני מוכן לכתוב מהצד השני
הכניסה חופשית היציאה בשליטתנו!
אז כמתנת פרידה פייסבוק הזכירו לי כמה שהפלטפורמה הזאת היא ערמומית ומרושעת. מסתבר שאתה לא יכול למחוק את חשבון הפייסבוק שלך, אתה יכול לבקש למחוק את החשבון שלך. כלומר פייסבוק מבהירים לך שאתה עומד למחוק את החשבון אבל גם אז הם לא מאמינים שאתה מסוגל לקבל את ההחלטה הזאת ולכן הם נותנים לך 30 יום בהם אתה עדיין יכול להכנס לחשבון ולעצור את הבקשה למחוק את החשבון.
לולא היינו יודעים כמה ממכרת הפלטפורמה הזאת הייתי יכול לראות את זה כצעד שפועל לטובת המשתמש, אך מדובר פה בצעד מלוכלך שלוטש במשך שנים רבות על ידי פושרים ודילרים שונים. אתה חופשי ללכת, אבל אם אתה צריך משהו אני פה בפינה קורץ לך. האמת זאת היתה דרך יפה להזכיר לי כמה אני לא רוצה לתרום לפייסבוק את כל המידע שלי.
האם אפשר לטבול באותה רשת חברתית פעמיים?
בימים שלפני המחיקה מספר אנשים אמרו לי "אתה עוד תחזור"', ואכן יש עוד אפשרות שאחזור לפלטפורמה הזאת, אני חושב שהמנעות איננה הדרך היחידה ללכת בה. מספר אנשים ספרו לי על טכניקות מזעור הנזקים שלהם עם פייסבוק, מתוכנות שמאפשרות כניסה רק לזמן מוגבל ביום ועד מחיקה של הפיד וגלילה רק בתוך קבוצות שנבחרו בקפידה. העניין הוא שאני לא יכול לחזור לפייסבוק כפי שהייתי בו, במבט לאחור היה בקשר הזה משהו בוסרי. נכנסתי אליו, כמו כולנו, צעיר מדי ותמים לגבי מהו הקשר הרצוי לי עם רשת חברתית. עכשיו כשאני מודע יותר לצורה בה הפלטפורמה פועלת, לאיסוף המידע ומכירתו, להפעלה האישית והחברתית ולשינויים ההתנהגותיים אותם האלגוריתם מעודד. כרגע הדבר ההגיוני שנראה לי לעשות הוא פשוט לנתק את עצמי מהמרחב הזה, אבל אם אחזור זה יהיה בצורה אחרת לחלוטין. לטעמי הדרך הנכונה לחזור, אם בכלל קיימת דרך כזאת, היא לחזור כמשבש תרבות. שיבוש תרבות הוא לא רק קריאת חובה בעיני אלא גם צורת מחשבה שמשלבת בין הרציני והמשחקי, בין השחור-לבן ושפריצים של צבע. כרגע אני יכול לחשוב על מעט דרכים מעניינות לפעול כמשבש תרבות בתוך הפלטפורמה הפייסבוקית וכולן מרגישות לי לא מספקות כדי להשקיע בהן זמן, מעבר לכך אני מכיר בכח הממכר בצורה בלתי רגילה שיש לכל מגע עם הפלטפורמה הזאת.
רפסודה בים
את השבוע הראשון מחוץ לפייסבוק אני מסיים בתחושה שחזרתי לחיות במצב הפרימורדיאלי של הרשת. פתאום נזכרתי שפעם הרשת הרגישה כמו ים רחב מימדים בו אתה משייט על רפסודה קטנה ומחפש פיסת יבשה חדשה ומעניינת. ההמצאות בפייסבוק גרמה לי לעבור מהעמדה האקטיבית של מגלה היבשות לעמדה הפאסיבית של חיה הכלואה כל היום מול הfeed שלה ובולסת ללא הכר. פתאום נזכרתי שמרבית הלינקים שהצליחו להוציא אותי מהפלטפורמה לא הובילו אותי ליבשות חדשות, נזכרתי שהמסע אל עבר יבשת חדשה עובר בשעות רבות של שיט בלב ים.
מצד אחד הרפסודה הזאת שמחפשת את נקודות הכניסה החדשות שלה לרשת מרגישה כאילו היא כרגע שטה במעגלים קטנים, ומצד שני יש תחושה אדירה של חופש בהסתובבות הזאת סביב הזנב של עצמי.
חזרתי להיות מה שאני, רפסודה קטנה, וכשאתה על רפסודה קטנה זה לגמרי סביר שתדבר, אין צורך להעמיד פנים כאילו מה שאתה אומר הוא חשוב או מכוון לקהל כלשהו.
השמש, השחפים, ויקיפדיה, המלח, אני קורא לכם את קריאתי אין יותר מגבלה של צורה, שום מסגרת כחולה שעוטפת אותי חוץ משמיים רחבים כל הקולות שהתפנו מאפשרים לשמוע את ריבוי הקולות הפנימי אני זוכר את הצ'ט הראשון שלי עם מישהו מיפן ב-1996, אני רוצה לחזור לריגוש הזה אני שט אל עבר פלטפורמות שפועלות בקצב אחר, שפועלות באינקצב גם האינקצב הוא קצב, כל משפט כתוב מתחרז בראשו של הקורא אני הקפטיין השיכור שהסתבך עם הרפסודה שלו ברשת אני קוראת החלומות שלא ישנה הלילה אני הוא זה שרוקד לקצבה של המקלדת המתקתקת הלטאות מסתכלות עלי, העכברושים חברים שלי, פעם היה פורום בעברית שאפשר היה ללמוד בו לגדל צמחים פסיכואקטיבים אני רוצה לחזור לריגוש הזה, זוכר איך היינו כל כך אנונימיים עד שיכולנו להפגש במציאות? זוכר איך שעות של הקלדה הפכו פתאום להבל פה וריח גוף? נפגשנו. אז לפני שאתם מפליגים מכאן, הנה שיר מתוך ספרי השני "רוח הדברים"
אז רגע לפני שאני מוחק את חשבון הפייסבוק אני עושה עצירה מהתבוננות בהשפעות השליליות של הפלטפורמה כדי להגיד שהרעיון של רשת חברתית הוא רעיון נהדר. למרות כל הדברים הרעיםשהינם אימננטים לצורה שבה פייסבוק עובדת זכיתי להחשף דרך ה"חברים" שלי בפלטפורמה הזאת להמון דברים נהדרים. אמנות, מוזיקה, הגות כיוונים למסיבות ממש שוות ועוד ועוד. אני גם מאוד אוהב לחלוק דברים יפים שאני מוצא ברחבי הרשת וזאת היתה גם פלטפורמה מעולה לחלוק דברים, לפרגן לאמנים בתחילת דרכם או פשוט לשלוח אנשים אל מחוזות הביזאר המחשבתי אליהם נקלעתי ברשת.
אז מה עכשיו?
נראה שאני הולך אחורה בזמן בכל מה שקשור לרשת (ואולי בעוד כמה דברים), והחלטתי שחוץ מהבלוג אני מתכוון לפתוח ניוזלטר. הניוזלטר יהיה באנגלית כיוון שרבים האנשים שאני מחובר אליהם שאינם דוברי עברית ואני לא רוצה שהם יהיו מחוץ למשחק שלי. אז בעצם מדובר בניוזלטר השראתי שישלח פעם בחודש למי שיהיה מנוי אליו ויכלול לינקים למאמרים, סרטים, אמנות, תרבות פסיכדלית, מוזיקה ובעצם כל מה שאמצא מעורר השראה באותו חודש ברשת.
כמובן שאני מזמין את כל מי שיהיה רשום לניוזלטר לשלוח לי את הלינקים מעוררי ההשראה שהם מוצאימ.ות באותו חודש, כך שאני צופה שיהיה מעניין, משעשע, מדכא, מעורר מחשבה ובתקווה גם לא צפוי.
אז לפני שאני חולק איתכן כמה לינקים לדוגמה של סגנון הדברים שעשויים להכלל בניוזלטר כזה, אני רוצה לבקש מכן בבקשה צרפו בתגובות לפוסט הזה לינקים לדברים מעניינים בהם נתקתם לאחרונה! תודה 🙂
1.) ההמלצה הראשונה שלי להפעם היא הפודקאסט של החבר'ה מפסימפוזיה (אתר המוקדש להגות ואקטיביזם פסיכדלי) שהפעם אירחו את דאגלס ראשקוף שהוא הוגה דיעות ומומחה לטכנולוגיה. במהלך השיחה הם מנסים לתהות מה אפשר התנועה הפיסכדלית יכולה ללמוד מתהליך המיינטרימינג של טכנולוגיה. ניתן לשמוע את זה כפודקסט כאן
2. מוזאון הוידאו הפסיכדלי:
אחרי עשור של פעילות אתר הוידאו הפסיכדלי היומי בניצוחו של חברי מעורר ההשראה עידו הרטוגזון סופסוף קם לו מוזיאון ראשון מסוגו בעולם (הוירטואלי והממשי) שנותן במה לז'אנר הוידאו הפיסכדלי על סוגיו. תמצאו כאן הכלהחל בסרטונים פסיכדליים איטיים ומהורהרים ועד לפופ יפני קופצני וביזארי. אז קבלו אותו:מוזאון הוידאו הפסיכדלי!
3.) בתחום המוזיקה אני רוצה להמליץ לכם להקשיב ליוצר יחסית צעיר ומוכשר מאוד שמוציא מוזיקה תחת השם רהיזומורפיק (התיאור של צמיחת תפטיר הפטריות).מומלץ במיוחד לכל חובבי הבאסים, הצלילים הנוזליים והדאוון טמפו. תוכלו להתחיל מהאלבום שלוMycelial Roots
4.) בתחום הקריאה אני ממש ממליץ לכם לקרוא את טרילוגיית המד"ב הנקראת "זכרו את עברו של כדור הארץ" אבל המוכרת יותר בשם "בעיית שלושת הגופים" (The three body problem) שהוא גם שמו של הספר הראשון בסדרה אותה כתב הסופר הסיני ליו צשין. בדרך כלל אינני קורא ספרי מד"ב אבל מדובר פה באפוס רחב יריעה שמצליח גם להיות מותח ומסקרן לאורך כל הדרך וגם להעלות בקורא מחשבות מעניינות על טבע האדם, התמודדות עם אסונות אקולוגיים והתפתחויות טכנולוגיות.
(הציור לקוח מכריכת הספר)
כיוון שזה בלוג ולא ניוזלטר, לא אעמיס הפעם יותר מדי. אבל נסיים בשיר- כי בסוף רק השירה
(הציור לקוח מכריכת הספר)
כוסות רוח 