אז הבטחתי לעצמי שאכתוב בכל יום פוסט לבלוג עד שאמחק את חשבון הפייסבוק בשבת, ומסתבר שלצאת מאלם כתב של תשע שנים בכל מה שקשור לפרסומים בבלוג ישר לתוך תרגול כזה זאת וואחד קפיצה. אז מרגיש לי שזה הזמן להגיד משהו על הבלוג הזה והכתיבה בו. אחד הדברים שאני אוהב במדיום הזה של הבלוג הוא החופש שמתאפשר לי בו ומאפשר לי לעבור מרעיון לרעיון, מסגנון לסגנון ומפוסטים ארוכים ומלאי לינקים לפוסטים קצרצרים. כשפתחתי את הבלוג בגרסא הראשונה שלו באתר "רשימות" ז"ל היה לו כיוון מאוד ברור מבחינת הנושאים בהם הוא עסק, אחרי זה 'רשימות' נסגר ועברתי להתארח אצל ההם והנושאים קצת השתנו, ועכשיו אני מרגיש שזו הלידה השלישית של הבלוג. אחרי שנתיים של מגורים בספרד, העזיבה של הפייסבוק תהפוך את הבלוג למקום ההתבטאות בכתב המרכזי שלי בעברית. זה מעניין אותי כי זה מאפשר עברית אחרת, עברית שאני עוד הולך לגלות, עברית בגלות מפייסבוק, עברית בגלות מישראל.

"אני הולך! אני הולך!" 

 מאז שהכרזתי בפייסבוק שאני עוזב את הפלטפורמה נהיו לי פתאום המון אינטראקציות בפייסבוק עם טעם מאוד שונה מהרגיל. פתאום הודעות פרטיות מאנשים שמעולם לא תקשרו איתי בפרטי שמספרות על הקושי שלהם עם המרחב הפייסבוקי והרצון לעזוב, או סתם שיחות יותר אישיות עם אנשים שבמשך שנים אנחנו עוקבים אחר הכתיבה אחד של השניה. השיחות האלו מרגישות לי כמו השיחות האלו שעושים עם חבר שמגיע לקפה קצר באמצע שאתה אורז את הבית. הסלון מלא ארגזים ומסקינטייפ וברור שהשכנות הזאת הסתיימה אבל לקפה הזה יש טעם טעים במיוחד. 

לפני שאני ממשיך נראה לי שזה המקום להגיד שהמטרה של רצף הפוסטים האלו על המרחב הפייסבוקי איננה לשכנע מישהו לחשוב משהו ספציפי או לעשות משהו ספציפי (בשביל זה שלחתי אתכם לקרוא את הספר של ז'רון לניאר :)) אני פשוט  אוהב להמשיג דברים. אני אוהב את זה כשמדובר בהתבוננות על ההתנהגות של החברה בה אני חי או כשמדובר בהמשגה של מה מצריך ליווי פסיכדלי טוב. זה פשוט משהו שקורה מעצמו בראש שלי. לפעמים לקרוא המשגה של מישהו אחר עוזרת לנו להבהיר משהו שקורה אצלנו, ולעתים לא. אבל מה שרצף הפוסטים הזה כן רוצה לקרוא לכם לעשות הוא להתבונן בחוויה הנוכחת שיש לכם ברגעים שאתם בפייסבוק ולבחון עבורכם, האם זאת חוויה מיטיבה עבורי? האם זהו המרחב בו אני רוצה להיות ברגע זה? האם זה שוג השפה והשיח שהייתי רוצה לראות סביבי יום אחרי יום? איך הגוף שלי מרגיש אחרי שאני גולל בפייסבוק? כשאני עצוב ואני נכנס לפייסבוק, איך אני יוצא? כששמח?

כולנו פרסומות

אחד הטיעונים החזקים בראש שלי נגד מחיקת הפייסבוק לאורך השנים היה התלות העסקית בו. כעוסק עצמאי הפייסבוק שימש אותי לא מעט גם כפלטפורמה לשווק את העשייה שמכלכלת אותי: קורסים, סדנאות, מטופלים לקליניקה וכו'. אקדים ואומר שאני לגמרי מבין שיש סיטואציות כיום בהן עזיבה של הפייסבוק יכולה להקשות מאוד על עוסק עצמאי ואף להיות בלתי אפשרית. אבל אני זוכר שברגע מסויים התחלתי לשים לב שגם חברי הפייסבוק שלי שאינם עצמאיים מציגים את עצמם פעמים רבות כפרסומת. אני מתמקד בפייסבוק למרות שזה קורה גם באינסטרגם וברשתות חברתיות אחרות כיוון שזאת הפלטפורמה המרכזית בה הייתי חלק. 

קרה איזה מהלך מעניין עם הפייסבוק והפרסומות. אם פעם ההמון היה מסתכל בפרסומות ויכול רק לחלום על איזו חופשה שתראה כמו בטלויזיה, היום ההמון נוסע לכל רחבי תבל בחיפוש אחר התמונה המושלמת בתוספת הדאק פייס, הפכנו לפרסומת לאיך היתה יכולה להראות פרסומת לעצמנו. פייסבוק הוא גם סוג של כרטיס ביקור, מקום לנטוורקינג ואפליקציית הכרויות הכל באחד. 

ההשפעה הזאת על החיים בתוך פרסומת מתמדת מורגשת בכל מרחב אפשרי בחיינו. הצורה בה אנשים מצלמים את האוכל שלהם, את החופשות שלהם או אפילו את חדר המיטות (רק בלי פטמות שהן כידוע השטן ביבשת פייסבוק). ההשפעה הזאת חדרה גם לחיי ולקח לי הרבה זמן להבין כמה היא משפיעה עלי לרעה. יש שיגידו שהרצון להשוויץ בתמונות יפות של עצמך הוא רצון אנושי ואני מסכים עם כך חלקית. ישנן שלוש שאלות שמעניינות אותי בנושא של הרצון של הסובייקט. הראשונה היא כמובן להבין את הרצון, למשל הרצון להרגיש נאהב או הרצון להרגיש מצליח. השאלה השניה היא כיצד הפלטפורמה מעודדת אותי לעבוד עם הרצון שלי, למשל לקדם יותר פוסטים עם תמונות מהמצלמה ולדאוג שהעלאת תמונות מהמצלמה תהיה מהירה וקלה. השאלה השלישית היא: האם מישהו מנצל את הרצון שלי כדי להכפיף אותי לרצונותיו? 

לגבי השאלה הראשונה: אני חושב שבני-אדם, שונים ככל שיהיו חולקים הרבה יותר דמיון מאשר שוני. ראיתי את הפייסבוק על כל הרעות שאני מתאר חודרת לפינות הכי מרוחקות וביזאריות שהכרתי, והכרתי כמה פינות מרוחקות וביזאריות בחיי. ראיתי איך כל מי שסביבי וכמובן שגם אני מחפשים הכרה חברתית, ערך עצמי, תחושה של מקובלות (גם אם בתוך מעגלים מאוד לא מקובלים) ועוד ועוד. באופן אישי ראיתי כיצד המרחב הפייסבוקי מעולם לא הצליח לתת מענה לרצונות האלו שלי ופעמים רבות אף חצץ ביני ובין הזדמנות כאן עכשיו לקבל מענה אמיתי לרצון שלי או לאפשר לי להתמודד עם המקור ממנו מגיע הרצון הזה ולבחון האם הוא מיטיב או מזיק עבורי. 

לגבי השאלה השניה: בתחילת הדרך רוב הפוסטים שהייתי מעלה לפייסבוק כללו רק טקסט, באיזשהו שלב היה ברור שהאלגוריתם נותן יותר דגש לפוסטים עם תמונות מה שעודד אותי להעלות תמונה יחד עם הטקסט, אחרי זה הגיע הוידאו והלייב. אף אחד מהמדיומים האלו הוא לא שלילי כשלעצמו, אך השאלה מתי ואיך משתמשים בו יכולה להפוך את העניין לשלילי ובמיוחד לאור התשובה לשאלה השלישית.

לבסוף השאלה השלישית: הדבר הכי בעייתי בפייסבוק היא שזאת חברה שלוקחת את המידע של המשתמשים שלה ומוכרת אותו לחברות צד ג' שמעוניינות לעשות לנו שינוי התנהגותי כלשהו. אותו שינוי התנהגותי יכול להיות רכישה של מוצר זה או אחר דווקא מאתר זה או אחר, או ההחלטה לא ללכת להצביע בקלפי וישנן עוד אופציות רבות. כיוון שהלקוחות של פייסבוק הן אותן חברות צד ג' ולא המשתמש שאני, הקלפים לא היו לטובתי כבר מהסיבוב הראשון. כדי שהלקוחות של פייסבוק יוכלו לקבל מידע מסוגים שונים ולפי חיתוכים מסויימים אותם הם מחפשים יש את האל-גוריתם. כמו שז'רון לניאר מיטיב לתאר מדובר כאן במנגנון התמכרותי שמוכר את ההתמכרות של המשתמשים שלו. מדובר פה בפגיעה כפולה, לא רק שיש כאן את הפגיעה מהתמכרות אותה זיהיתי כשלילית עבורי  יש כאן גם פגיעה מצד גורמים שאף אינני יודע מי הם אבל קל לשער שהאינטרסים שלנו שונים. 

מקהלה יוונית:

הו אל-גוריתם נורא

נתת לנו להגיע למחוזות מופלאים

הו אל-גוריתם נורא

הפרדת בינינו ובין פוסטים של חברים

הו-אלגוריתם נורא

עזרת להזרים בסים כבדים לאוזנינו

הו-אלגוריתם סליחה

אנו הולכות לשחק עם אל.ות גוריתמיות אחרות 

אני כבר עכשיו מזהה את כל אותם רגעים בהם אתגעגע לאלגוריתם האחד, אבל מרגיש שהחיים שלי הולכים עכשיו אל עבר הריבוי. לרגעים אני מרגיש כמו בלילה שלפני טיול, כשבודקים עם ארזת בתיק את הפנס ואת הדברים החמים ומדמיינים איך הטבע ירגיש. הטבע של האינטרנט בצורה פראית יותר, האם הוא עוד קיים? האם קיימות ערים תת קרקעיות של אינטראקציות אנושיות אחרות? הקהילה הפסיכדלית כבר לימדה אותי שכן. שיש פורומים נסתרים בהם אנשים מחליפים ידע, ורעיונות בסבלנות ובקצב איטי יותר. כל פעם שאני חושב שירדתי לשוליים אני נזכר שלצדי ישנם תמיד שוליים רחבים יותר. אני מאט.