יש דרך מופלאה בה טקסטים מוצאים את דרכם למי שצריך אותם בזמן הנכון. לפעמים הסינכרוניות הזאת כל כך מרגשת אותי שאני מרגיש צורך לתרגם את הטקסט (במידה והוא לא בעברית) ולהגיש אותו כמתנה לקוראות שאולי גם יזכו לטעום מן הסינכרוניות. כך קרה לי כאשר קראתי לא מזמן את הטקסט, שאת תירגומו אני מביא כאן, של ניק סאנד. ניקולאס סאנד היה אחד מכימאי המחתרת הפסיכדליים הגדולים בכל הזמנים. בימי חייו סאנד ייצר עשרות מיליוני טריפים של LSD כמו גם כמות בלתי מבוטלת של DMT, MDMA ומסקלין. למעשה בשלב מסויים היה סאנד היצרן של הרוב המוחלט של הLSD על פני כדור-הארץ, כך שכשסאנד מדבר על שינוי ברמה הפלאנטרית הוא מתכוון לכך באופן מילולי. למי שנמצא רחוק מהעולם הזה ומוזן רק מ"המלחמה בסמים" קשה להבין שאנשים כמו ניק סאנד הם יותר דומים לצלייני דת מאשר לברוני סמים. עבור רבים מאיתנו בקהילה הפסיכדלית מדובר בלא פחות מגיבורי תרבות! מאמצע שנות השבעים ועד למעצרו באמצע שנות התשעים סאנד חי בהחבא בעודו בורח מגזר הדין שקיבל בתיק נגדו על כך שייצר את האסיד המפורסם בהיסטוריה: Orange Sunshine. בשנת 2017 הוא נפטר מהתקף לב בשנתו.

למרות שהטקסט הזה של סאנד נכתב כתגובה לקריאת תקציר ספרו של ריק שטרסמאן "DMT מולקולת הרוח", אפשר עדיין לקרוא בו כביקורת על תנועת המדיקליזציה שעומדת במרכז מה שיש המכנים "הרנסאנס" הפסיכדלי. אמנם יש בטקסט הזה נקודות שראויות לביקורת, אך אני חושב שמעל הכל הרוח הנושבת מתוך טקסט זה והעקרונות האתיים עליהם הוא עומד חסרים מאוד בימינו. האתיקה של המחתרת הוחלפה בשיקולים תועלתניים של "מה יוביל את הפסיכדליה למיינסטרים". כך קורה שכיום מוצעות תוכניות ללימודי פסיכותרפיה פסיכדלית שרשימת הדרישות מהמועמדים לתוכנית אינה כוללת התנסות בחומרים פסיכדליים. בכלל נראה שמה שקורה בשנים האחרונות בקהילה הפסיכדלית הוא יותר מהכל פיצול של הקהילה לאלו שדוחפים קדימה אל עבר המיינסטרים רווי הכסף (במקרה הטוב מתוך נאיביות על שינוי מבפנים, אך במקרים רבים מתוך מניעים של אגו ורווח מודעים או שלא) ואלה שמבקשים לשמר את הרעיונות המאתגרים של תרבות הנגד מתוכה צמחה הקהילה הפסיכדלית.

בשנים האחרונות הזדמנו לי שתי סיטואציות בהן ישבתי לארוחה עם שניים מהאנשים שמובילים מחקרים גדולים בפסיכדליה, כשעלה נושא הלגליזציה של הפסיכדלים היו שניהם מסוייגים והביעו חשש מכך שאנשים יתנסו בהם בסביבות לא מפוקחות. מעבר לכך שהחשש שלהם עצמו מופרך ולא תואם את הספרות המקצועית שסוקרת את הסכנות הטמונות בחומרים אלו (שמצביעה על סכנות מועטות ביותר), מדובר בשני אנשים שבעצמם צרכו חומרים אלו באופן לא חוקי וללא שמישהו "אישר" להם את החוויה אותה יצרו לעצמם. הלואי ונמצא דרך לאפשר למי שזקוק לריפוי להגיע למתנות היקומיות האלו מבלי שנוותר על הרעיונות האתיים, הפוליטיים והחברתיים שעומדים בלב לבה של תנועת הנגד למיינסטרים הקפיטליסטי.

הטקסט פורסם לראשונה במגזין המיתי The Entheogen Review (TER) ב2001, מאז זרם הרבה DMT בנהר הצ'אנגה.

אני מקדיש את התרגום הזה לזכרו של ניקולאס סאנד, ולכל לוחמי התודעה המחתרתיים באשר הם, הצלחתכם הצלחתנו, או כמו שאומרים בארצות הניכר Grow your own, Brew your own, extract your own 😉

קחו שאיפה גדולה, מדובר בטקסט ארוך:

העולם של ה-DMT הוא עצום בצורה מדהימה. מה שה-DMT פותח בנו הוא כה עמוק שזה בלתי אפשרי לתארו באמת. אני הכנתי, השתמשתי וחנכתי אנשים לשימוש ב-DMT ארבעים שנה בקירוב.

אני הוא זה שגילה לראשונה שאפשר לעשן DMT בצורתו הטהורה. זה מעולם לא הפסיק להדהים אותי, או לגרום לי להרגיש שמישהו יכול להגיע למסקנה ברורה או מהירה לגבי מה קורה במהלך מסע DMT. אני חושב שישנם חוקים כלליים לגבי הגישה למסע DMT, כמו דיאטה, הכנה, סט וסטינג והתכוונות. אבל DMT קשור למה שמעבר. "מעבר למה?" תוכלו לשאול. מעבר לאינטלקט, מעבר לחושים, מעבר לכל מכשיר או כלי ביולוגי שנועדו להתמודד עם העולם החיצון. כשאת במסע במישורים הפנימיים, חוקי האינטלקט וערכו של העולם החומרי לא רק שאינם רלוונטיים, אלא שלעשות בהם שימוש כאמת מידה יכול ליצור בלבול. הכלים של האינטלקט הם אנליטיים, ולכן מפלגים. תהליכים של הבעה, תקשורת, ניתוח ואינטלקט הם כלים עבור הבור. עם כלים אלו אנו מוצאים את דרכנו מחוץ לחשיכה, אך הבורות הזאת שייכת לעולם החומרי ולא לעולם הרוח. 

DMT נסוב סביב אחדות וריפוי של הפרדה, קונפליקט והחולי שמגיע מחלוקה למקטעים נפרדים. הוא ברמה גבוהה יותר של המציאות מאשר האינטלקט, אבל הוא ישזור תמונות עמוסות מסרים מכל קלט של מצב מנטלי או סביבתי . הטריק הוא לראות את התבנית שבבד ולא להיתפס על הצבעים והחוטים. לכן, כאשר אני רואה מישהו שמנסה להבין את חוויית ה-DMT מנקודת מבט אינטלקטואלית ולא מיסטית, או מכליל על השלם לפי חלקיו, יש לי מוטיבציה גבוהה להציע נקודת מבט ביקורתית, בתקווה להעמיק את ההבנה שלנו לגבי DMT והשימוש בו כדי לטייל לעבר מה שמעבר, שהוא הסביבה הראויה לו. 

התודעה העולמית משתנה במהירות גבוהה. הדבר שמבהיל את כולם הוא הרעיון שנצטרך להפרד לשלום מהסמכות המוחלטת של האינטלקט והחושים. אלה הם הקביים של העולם החומרי. בעולם החומרי אנו נופלים בלעדיהם – ועלולים להישאר נכים. לעומת זאת, בעולם העצום של המעבר, אלה הן רק הסחות דעת. צריך להפסיק להיאחז בכלים אלה כאשר נכנסים לאוקיינוס התודעתי, כיוון שהם רק ימשכו אותנו למטה בזמן שעלינו לצוף.

כאשר קראתי את הקטע ב-ER מתוך "דיאמטי: מולקולת הרוח" של ריק שטרסמאן, נדהמתי מכמה אי-הבנות בסיסיות שהרגשתי שהוא מקבל, והכשלון שלו לשים לב להשפעה הקריטית שהיתה לנוכחות שלו ושל הצוות שלו, בנוסף להשפעה הסביבתית הכללית, על הנבדקים שלו. אני מבקש להפנות אל כשלים אלו את תשומת הלב, ולהחזיר את המחקר מהסוג הזה לפרספקטיבה העצומה אליה הוא שייך, לפני שנקודת המבט החומרית תיצור עשורים של חוסר הבנה.

ראשית, דיאמטי אינו שידור חוזר של X-Files. אין שום חייזרים המתפתלים בתוך הפסיכו-חלל כדי לעשות בנו ניסויים. הרעיון הזה הוא פשוט טיפשי. זה בסדר לתהות כיצד מתרחשת התפיסה, אך לקפוץ למסקנות הוא דבר אחר לגמרי. 

האם זה לא הגיוני לבחון קודם כל את הסביבה והעיצוב [של החוויה] מאשר לחפש מקורות חייזריים? שוב ושוב, הנבדקים של שטראסמן מתארים שהם נבדקים על ידי מספר ישויות מוזרות בסביבה טכנית, במהלך השלב הויזואלי של חוויית ה-DMT שלהם. בוחנים אותם, מדברים עליהם, מודדים אותם, בודקים אותם ומתבוננים עליהם. הם נמצאים בחדרי ילדים מלאי הייטק ובמעבדות חייזריות. ישנם 3-4 אנשים שנעים במרחב ומתפעלים מכונות בהתאם לתוכנית ואג'נדה. 

עכשיו בואו ונבחן מה היא הסביבה הפיזית בה הם נמצאים. הניסויים הללו נעשים בחדר בית-חולים. ישנם מספר אנשים שנוכחים ועוזרים לאחראי, דר. שטרסמאן. לשטראסמן עצמו יש אג'נדה ונקודת מבט מדעית שמבוססת על הנחות אינטלקטואליות. ישנם אנשים מ-NIDA, סוכנות ממשלתית המפקחת על הניסויים האלו. הם מקבלים את התיוג: מר. ו' ומר. וו'. זה נראה לי די ברור שהאנשים האלו הם ה"חייזרים" המיוצגים בחוויות רבות של משתתפי הניסוי. נראה שהאלמנטים מסביבת הניסוי צצים בעולמות הטריפים עליהם מדווחים המשתתפים. מדוע לא נשקלו עיצובים סביבתיים אחרים? 

אחד מתוך מסעות הדיאמטי הרבים והבלתי נשכחים שלי (במינון של 0.9 מ"ג לכל ק"ג ממשקלי, בהזרקה תוך שרירית HCl) היה בעודי יושב על שטיח פרסי מקשיב להקלטה של שרן ראני מנגנת ראגת אהבה בסארוד. היו שם נרות וקטורת. החדר היה מסודר כמקדש למסעות. כשהגעתי למרחב המסע הפנימי שלי, התמלאתי בתחושה מהממת של אהבה נשית וחושניות. הסתכלתי מטה ולהפתעתי ראיתי את עצמי לבוש במכנסי שרוואל וללא חולצה. היה לי גוף נשי יפהפה בצבע נחושת, עם שדיים והכל. על זרועותי היו המון צמידים, ולרגלי היו צמידי קרסול עם פעמונים. הסתכלתי סביבי וגיליתי שאני רוקד ראגת אהבה פתיינית לשני המוזיקאים שישבו מולי מנגנים סארוד וטבלה. הופענו בחצר של מקדש הודי יפהפה, דומה למקדש בבובנשוואר, המפורסם במגדליו העטורים פסלים ארוטיים. תנועות הריקוד שלי היו בתנועה קצבית משלימה למלודיה והמקצב של המוזיקה. היה זה מעשה אהבה מעודן. זה היה כה יפה שכאשר ירדתי חזרה, הצהרתי שאם אמות כאן ועכשיו, לא אתחרט על דבר, כיוון שחוויתי יופי מעודן יותר ממה שיכולתי לדמיין. אהבה ואחדות מושלמת. תוך כדי ירידה, ראיתי את השדיים היפים שלי והצמידים מנצנצים ונעלמים. תוך כדי שכל האהבה הזאת דעכה עבר בי כאב רגעי. כאשר החדר חזר והופיע סביבי, חוויתי בלבול. לא יכולתי לזכור אם הייתי רקדנית במקדש שחולמת שהיא גבר, או גבר שחולם שהוא רקדנית. כמובן שזה היה מסע נוגע ועמוק שהחדיר בי הערכה חדשה לאהבה והרמוניה, דבר שאני לוקח איתי כזכרון ופרספקטיבה על החיים עד היום. 

אינני אשה, אבל הושפעתי בצורה כל כך עמוקה על ידי אשה שנגנה ראגת אהבה, שיצרתי את עצמי בהתאם למה שנכנס אלי מהסביבה. כך שברור שלסט וסטינג יש השפעה קיצונית הפועלת על המצב המתעורר בעקבות ה-DMT, שהוא בבירור מדיום שפועל כמעצים, ומגביר רגישות ויצירתיות. 

עכשיו, מה היה קורה אם הייתי מזריק את ה-DMT בסטינג קליני בנוכחות שני אנשים מהמכון הלאומי ל-"שימוש לרעה בסמים" המסתכלים עלי בעוד מכונות קטנות מצפצפות ברקע ואחיות ואנשי צוות נעים סביב במרחב? איך זה שונה מניסויים מוקדמים של ה-CIA בLSD? [..] אלה ניסויים המבוצעים על ידי סוכנויות ממשלתיות הבוחנות את השימוש בחומרים פסיכדליים במרדף אחר עוד כח, כסף והצלחה (בהתבסס על הרעיון המוטעה של "סמים" ו"שימוש לרעה"). זכרו, אלו אותם אנשים שלוחצים ידיים עם אדוני הדיסאינפורמציה אשר יוצרים פרסומות אבסורדיות בהן מחבת עם ביצת עין זוכה לכותרת: "זה המח שלך על סמים".

כל ההנחות שגויות. הפרשנות של דר. שטרסמאן נשענת על רישומים של הזיות ספציפיות, מודלים פסיכולוגיים, והבניות אינטלקטואליות. כשבמציאות, ההזיות הן רק תוצר לואי ויזואלי של חוויה מיסטית. מה שחשוב הן התחושות והמשמעויות הנסתרות שאת חווה מהכניסה אל תוך העצום, והתודעה החדשה שיכולה להיווצר. זאת היא ההצצה שיכולה לפתוח את הנשמה שלך אל הקדוש.

בסוף התקציר, שטרסמאן מחליט "להעמיד פנים כאילו העולמות שהמתנדבים ביקרו בהם ואותם יצורים איתם תקשרו היו אמיתיים", כך שיוכל להראות יותר "אמפטיה". קשה לי לפרש את העמדת הפנים הזאת כמאפשרת אמפטיה אמיתית. זה נראה לי יותר כמו משחק תפקידים פסיכולוגי. לעומת זאת דאגתו שגישה זאת עשויה לעורר פסיכוזה משותפת, אכן תקפה. 

מתן DMT בסביבות מאוד מלאכותיות ומובלות על ידי אג'נדה יכולה באמת ליצור מצג שווא של חשיבות ומציאות שלא מאפשרת ל-DMT לתפקד כפי שהוא אמור. תנו לשטרסמאן לקחת את הנבדקים שלו ליער או למקדש, ולהדלק איתם לאחר שהוא עצמו הגיע לרמה של מאסטר בכך, ואני סבור שהוא יגלה שהרופאים החייזרים יעלמו ויוחלפו על ידי ישויות מיסטיות – ישויות שיכולות לספר לך על עצמך. או שאת יכולה להגיע למרחב הנדיר והבלתי יציג של הרמה השלישית, היכן שאין אור, אין עיצוב, רק קולו של אלוהים המשתמש בנשמתך כקולן שקט.  הו לא, לא סביר שזה יקרה, כי שטרסמאן קרוב להניח יאבד את המשרה או המענק שלו, סביר להניח שיועמד לדין ויכלא, והנורא מכל, כמו לירי ואלפרט, יאבד את ה"אובייקטיביות" המדעית שלו (עוד מיתוס גדול).

במעבר ממבט ביקורתי אל הצעה להרחבה, אני רוצה לגעת בנושא הזה מנקודת מבט מיסטית/דתית.  נקודת המבט "אובייקטיבית" אומצה על ידי המדע כצורה יותר מציאותית לתיאור המציאות מאשר נקודת המבט ה"סובייקטיבית" המלאה בדוגמות נוקשות הנתמכות על ידי דתות מאורגנות שונות. למעשה, הבנה זאת של אובייקטיבי (ריחוק מהניסוי כדי לא לקבל שיפוט מעוות) וסובייקטיבי (להיות שקוע כל כך במה שאתה מתבונן בו עד כדי שאי אפשר להשיג תצפית בעלת משמעות) הינה תוצר של שיום לא נכון. אפשר לחשוב על תודעה סובייקטיבית כמסע אישי פנימה, המערב חוויה מיסטית והתגלות עצמית. אובייקטיביות קשורה לאפליקציות החיצוניות של התודעה כדי לממש מטרות חומריות בעולם החיים הפרקטיים – חיפוש אינטלקטואלי,תקשורת והשרדות חברתית.

אני רוצה להציע נקודת מבט סובייקטיבית על הנושא הזה, כדי לחלוק פרספקטיבה שאני מרגיש שיכולה להוביל להערכה עשירה יותר של המקום אליו אפשר להגיע עם החומרים המקודשים, אם תחליטו להשתמש בהם באופן זה. 

אחת משתי ה"מצוות" שהיו לנו במוסד הדתי שהקמנו בשנות השישים ונקרא הליגה לגילוי רוחני היתה "לא תשנה את תודעתו של אדם אחר ללא הסכמתם". על פני השטח, המשמעות היא לא לתת למישהו חומר ללא ידיעתו. לתת למישהו חומר ללא ידיעתו הוא מעשה של אלימות. התודעה שלנו, מוגבלת ככל שתהיה, היא שלנו. היא אישית ביותר. היא גם נקודת הכניסה והחיבור שלנו עם התודעה האלוהית. כך שלתת מישהו חומר ללא ידיעתו זה להתעסק עם החיבור שלהם עם אלוהים. לעשות את זה כבדיחה או נקמה הוא לא פחות ממעשה תועבה. זה מגעיל ומראה על רמת תודעה נמוכה. זהו חטא.

עתה בואו נתבונן בשינוי תודעתו של אדם כלשהו מתוך הסכמתם. כאשר מישהי נכנסת אל שדה התודעה כדי לחקור או למצוא את אלוהים, לחוות אחדות, ריפוי, השראה, יופי, או אהבה, היא לוקחת על עצמה מחוייבות למדוט או לעבוד, או לקחת חומר פסיכדלי בצורה מודעת ומלאת התכוונות כדי למצוא את עצמה או כדי להגיע לאיזשהו ידע עצמי נסתר. זאת ההבטחה שלה לעצמה. זהו דבר פרטי באופן קיצוני. זהו דבר שבין הלב והתודעה של אותו אדם ואלוהים. זה לא משהו ששייך לאף אחד אחר.

כשאת יוצאת למסע פנימי, יכול להיות שתבקשי ממישהי לעזור לך. אותו אדם עשוי לדעת יותר ממך על המסע הזה. האדם הזה כבר יצא פעם למסע. האדם הזה יודע, אולי, כיצד לנווט את דרכו מבלי לפול או לפחד. האדם הזה אינו מכיר את הדרך שלך. בכל זאת, נוכחות רגועה ואוהבת עשויה לעזור בחלקים הקשים של המסע, במידה ואת רוצה בה. זהו המסע שלך. זאת התודעה שלך. הרעיון שלך. החופש שלך. את לוקחת את האחריות על המסע שלך. זה לא באמת דבר חברתי. גם אם זאת מסיבת כירבולים, זהו החיבור האישי שלך עם אהבה. האדם האחר הוא רק מראה, חבר, מלווה, עוזר. 

כך כשמישהו מעצב ומבצע ניסוי, תוכנית עם איזשהו "רעיון" מאחוריה, אג'נדה כלשהי, הם כופים סוג של מסע-תודעתי על החוויה הפסיכדלית. הסביבה עשויה להיות רוויה בהסכמים רפואיים, פסיכולוגיים, או אפילו חוקים ממשלתיים, הוראות ונהלים. אפילו אם האדם שמריץ את הניסוי רוצה להראות כיצד החומרים האלו יכולים להיות יעילים ומועילים, עצם העובדה שיש תוכנית חיצונית ומאורגנת השולטת בדרך בה החומר ניתן מתערבת בטבע החוויה. תוכנית שכזאת בסביבה קלינית עשויה לספק כמה תוצאות מעניינות, אך זאת לא הדרך האנתאוגנית או המקודשת להשתמש בחומרים הללו. תוכנית יישומית זאת (ריפוי, גמילה, מודלים פסיכוטומימטיים, או כל דבר) היא דבר מה לינארי – מנגנון המבוסס על שליטה והמשגה שלא מתחיל אפילו לגעת בפוטנציאל האמיתי של מה שיכולה להיות חוויה עמוקה ורב מימדית. זהו רק חלון אחד קטן, חלקיק ממה שאפשרי, והחלק לא יכול להכיל את השלם. חקר רוחני והוליסטי לא יכול להיות סמכותני. סמכות אינה מצווה על אלוהים. אם סמכות היא מבנה תועלתני זמני ומוגבל, כשהשימוש בה מסתיים, היא הופכת לחד-פעמית. אלוהים אינו חד-פעמי. גם לא אנשים. 

חקירה וחיפוש תודעתי צריכים תמיד להיות לא-מאושרים כדי שיהיה אותנטים. אישור הוא פשוט לא רלוונטי. אין זה אומר שאנחנו מפזרים פסיכדליים לכל עבר בצורה לא אחראית. המשמעות היא שזהו חיפוש אישי, פרטי בצורה עמוקה, רך ומלא תשוקה להגשמה עצמית. איש לא יכול לספר לך על זה. עלייך ללמוד זאת בעצמך. זהו ריקוד האהבה שלך עם עצמך. אם מישהו מנסה לשלוט בצורה גסה או עדינה במצב, הוא מעוות את הדבר עצמו (אם לומר זאת בצורה "אובייקטיבית"). אם לומר זאת בצורה סובייקטיבית, זאת פשוט סטיה.

הבה נתבונן על כך מזווית נוספת, הזווית המדעית. ישנו רעיון שבדרך כלל מתייחסים אליו כאל עקרון האי ודאות של הייזנברג. באופן פשוט, העיקרון אומר שפעולת התצפית משנה את הטבע של מושא התצפית (בחלקיקים קוואנטים). עצם הפעולה של הצפיה. בחיינו החברתיים הדבר הזה קורה כל הזמן.

לדוגמה, אתם נכנסים לחדר מלא באנשים. הם מסתכלים עליכם. אתם תנהגו בצורה מאוד שונה מאשר הייתם במידה והחדר היה ריק. מה אם כן יכולה להיות ההשפעה של מתן חומר על ידי אדם זר (אף אם יתכן כי זהו זר חברותי) שכותב הערות, בודק את קצב הלב, והנשימה, מקליט בוידאו ובאודיו, מדבר, לוחש, או מה שלא יהיה, בסביבה קלינית וטכנית? כמובן שאופי המסע יושפע בצורה עמוקה ויהיה שונה ממה שהמשתתף  היה חווה לו היה בסביבה טבעית, פרטית ואסתטית באופן מהנה. איש לא ירגיש נוח בצורה מלאה בסביבה קלינית. יש כאן אג'נדה. האג'נדה הזאת לא עומדת ברף של סביבה רוחנית, חברית ותומכת. ריחות מוזרים, צלילים מוזרים ותאורה לא נכונה חודרים לחוויה. זכרונות עבר ממשרדים רפואיים – כאב, זריקות וכו' יכולים לעלות. הדבר הזה חייב לשנות את פני החוויה. אלו פשוט ניסויים מעבדתיים בהם בני אדם משמשים חיות מעבדה.

השימוש הגבוה ביותר של פסיכדליים ואמפטוגנים הוא כדי למצוא אהבה, יופי, שמחה, אקסטזה, אחדות ואינטגרציה. החיפוש הזה אחר השלמות והאלוהות הפנימיים שלנו הוא החיפוש הרוחני. כאשר החומרים הללו משמשים לצורך זה, הם  משמשים למטרה הטובה הגבוהה ביותר. אז הם מקודשים, ואנו יכולים לקרוא להם אנתאוגנים. אל לנו לשכוח, לא משנה כמה מידע שגוי מופץ, שחומרים אלו הם תמימים ודוממים. אנו אלה שבאים איתם במגע ומעידים על האיכויות השונות שאנו מיחסים להם. לנו יש את הבחירה להשמיץ, להפחיד או להפוך אותם לשערורייתיים. בידינו גם הבחירה להתייחס אליהם בכבוד כמתנה מהקיום שיכולה לעזור לנו בחיפוש אחר עצמנו, ובעשותנו כך למצוא את ההוד של האהבה והאור. 

יכול להיות שיהיו סקפטיים שיגידו, "איך צללנו עמוק כל כך לרוחניות ואלוהים?" אבל, יש לנו עדויות רבות לאלפים, שדונים, מלאכים, חוצנים וקוסמים שאנו רואים במהלך טריפ DMT. מה הולך שם? אם אנחנו יכולים לקבל את נוכחותם של מפלצות קטנות ואלפים בעולם הרוחות של הדיאמטי, מדוע אנחנו לא יכולים לקבל את אלוהים?

בואו ניגש אל הנושא מעוד זווית שבדרך כלל מוזנחת. מה קורה כשאנחנו לוקחים DMT ומגיעים לשלב הזה של האלפים? אולי אנחנו מקבלים גישה לרוח החיים המשמעותית כאשר אנו תופסים ייצוגים מונפשים וסמליים אלו. יכול להיות שאנו תופסים באופן אינטואיטיבי את הקוד האוניברסלי – מולקולת ה-DNA – שטריליונים ממנה מצויים בכל הגוף. אולי האלפים והשדונים הם לופים קטנים של מידע, שאנו מקבלים גישה אליו, שמראה לנו כיצד אנחנו יכולים לאחד מחדש את אותם חלקים בנו שיצאו מהרמוניה. זה חייב להגיע ממקום כלשהו, אז למה לא להסתכל קרוב יותר מאשר רחוק יותר? נראה שהחיפוש של האדם לידע התחיל עם הכוכבים והיוונים, ולאט לאט התקדם פנימה, עד שסוף-סוף אנחנו מסתכלים על ההנדסה הגנטית שהיא הבסיס לחיים. נראה שמולקולת ה-DNA היא גם מקור הרוחניות שלנו. 

בואו נתבונן בתחושות שעולות במהלך החזיונות האלו על ידי כך שנבחן אותם בצורת העישון של DMT. היה לי מקדש נייד בעל עיצוב בסיסי – מטפחת יפה כמו מנדלה ונר. היינו יושבים סביב ומעשנים, אדם אחד עוזר למעשנת עם הגפרורים וכל דבר שהיא או הוא יכולים לעשות, כמו למשל לתפוס את המקטרת כאשר המעשנת הולכת מעבר לקואורדינציה פיזית. מעולם לא העברנו את המקטרת במעגל, מכיוון שהמשמעות של כך היא שעד שהמקטרת מגיעה שוב את כבר בירידה. המטפחת והנר שימשו ככלי ממרכז. כאשר הדיאמטי עלה, קצוות הבד היו מתחילים לנוע וכך גם העיצוב שעל המטפחת. משטחים דו מימדיים היו הופכים לתלת-מימדיים, זזים בצורה עצמאית פנימה והחוצה, מעלה ומטה ביחס אחד לשני. המרכז הפך לעומק עצום המגיע עד לאינסוף. התחושות שהיו מלוות את התהליך היו של עומק עוצמתי, כאילו שהגעת לקצה של הגרנד-קניון. היתה תחושה של משמעות פנימית חבויה שעומדת להתגלות. הכל נראה יקר ערך באופן מיוחד, והמשמעות האמיתית של המלה "קדוש" הדהדה בכל הווייתי. זו הרגשה של כניסה אל תוך אחדות עם הכל. סוף לבדידות ולריקנות, ותחושת אחדות ושלמות. זה לא יכול להיות יותר טוב מזה. בחלל הזה, הכל יכול לקרות. ריפוי יכול לקרות. הוא יכול להיות מלווה ב-"סוכנים", רופאים קטנים שמבצעים בך עבודה, מפלצות סמליות, או אפילו קוסמים המלמדים אותך ידע אבוד. לפולחן ותפילה יש לפתע עומק ומשמעות חדשים לגמרי, כיוון שהקדוש הוא פתח אל האינסוף.

פעם לפני הרבה שנים, בבית הכלא באי מקניל הצלחנו לארגן קבוצה של אסירים פסיכדליים שכולם היו כלואים באחד מהתאים שהכילו שמונה אנשים. בכל שבת בלילה היינו יושבים יחד במעגל סביב מקדש מאולתר, לוקחים אל.אס.די ומעשנים דיאמטי. אחד מהשותפים שלנו לתא, שלא יכולנו להוציא מחוץ לתא, היה יוצא דופן. הוא היה מתנקש של המאפיה. חולה ככל שהוא היה, הוא בסוף החליט להתנסות. בלילה בו עישן DMT הוא יצא מזה במבט של תדהמה ויראה ואמר: "זאת הפעם הראשונה מזה שלושים שנה שהלכתי לכנסיה". אפילו הרוצח בדם-קר הזה זיהה את הקדוש. DMT יוצר מעיין בלתי נדלה של החלל האינסופי. אתה יכול להרגיש ולטעום את זה תוך כדי שזה זז בתוך הוויתך כמו בריזה רעננה ביום חם ודביק. כמו מגעה המנחם של אמא על מצח קודחת, רק הרבה יותר עמוק ומשמעותי. את יכולה להרגיש את הרוח של האלוהי נושבת דרך נשמתך. לא בכל פעם, זהו תהליך של ניסוי וטעייה כדי למצוא את הרגע הנכון, ההכנה הטובה ביותר, הרגע בו את כבר נמצאת במרחב טוב. אז אפשר להיות משוגרים אל תוך האלוהות העצומה, וזאת ההגשמה הגבוהה ביותר בחיים.

כל כך הרבה זמן מבוזבז בנסיון למצוא תירוץ רציונלי לקחת פסיכדליים. שימוש שיכול לפתוח דלתות להרשאות ממשלתיות. בואו נרפא ג'אנקים מההתמכרות שלהם. למה? הרדיפה הממשלתית בעצמה היא זאת שיוצרת את הבעיה. הבעיה היא בדיונית. אז נשתמש בחומר מקודש כדי לטפל בבעיה שלא קיימת? 

נאמר שהמסע הפסיכדלי הוא מסע מבריאות אל בריאות גדולה יותר. אני מסכים. להשתמש בחומרים מקודשים אלה רק למטרות מצומצמות (preverse application) משמעו להוריד אותם הרבה מתחת לפוטנציאל שלהם. מה שהניסיון שלי מלמד הוא שהצורה העמוקה ביותר לשימוש בפסיכדליים הוא יצירה של סביבה אידיאלית, בריאה ובעלת אנרגיה גבוהה, עם אנשים שנמצאים במצב טוב, ואז אפשר לגשת של הגבוה ביותר. כן, החומרים המקודשים מרפאים ואפשר להשתמש בהם בצורה הזאת, אבל כל העניין קשור לריפוי, בכל רמה.

חשבו על התודעה כגרם מדרגות. כל מדרגה מסמלת רמה גבוהה יותר של בריאות, אינטגרציה ומוכנות. במדרגה התחתונה אפשר להשתמש בפסיכדליים עם בירה, אופיום וקוקאין כדי לעשות מסיבה פרועה. אפשר להשתמש בהם כדי לאבד את עצמך, לעשות סקס טוב וכו'. בסדר גמור. שום דבר שהוא באמת לא בסדר, אם זה מה שאת רוצה לעשות, זה עדיף על לירות באנשים ולאנוס את המערכת האקולוגית! אך זאת רמה תודעתית נמוכה. במעלה מספר מדרגות אתה עשוי לחשוב שאתה יכול לעשות משהו טוב בעזרת החומרים הללו. בואו נשתמש בהם לחקור שיגעון או לרפא התמכרויות. עדיין רמה נמוכה למדי של תודעה ואפס מחויבות להתפתחות עצמית. השימוש הזה מופנה החוצה ולא פנימה. שינוי מגיע מבפנים – הוא לעולם לא יכול להכפות מבחוץ. במדרגה הבאה נראה שאולי תוכל להשתמש בפסיכדליים כדי למצוא תשובות לשאלות שבחייך, אולי אפילו למסע חזון. עכשיו אנחנו מתחיל להגיע אל מסעות באוריאנטציה יותר תודעתית. אך כיצד אנחנו עושים זאת? האם אנחנו עושים זאת באמת על ידי יצירת סביבה שנותנת במה לאפשרות לקפוץ אל תוך התודעה, או שאנחנו מתכננים מסע מלא הפרעות (שיחות טלפון, אורחים)? ככל שהכוונה שלנו טהורה יותר, כך גדלה האפשרות לתוצאות גדולות יותר. זה יכול להיות די עדין. אי אפשר לתכנן את זה מעבר לנקודה מסוימת, או שזה הופך להיות מסע של שליטה. אי אפשר לתכנת את הספונטני, אבל אפשר להיות אינטלגנטיים ורגישים, ולזכור לא לעשות את אותה טעות יותר מדי פעמים ברצף. אז אפשר להשתמש בפסיכדליים כתוספים לתרגול טנטרה, מדיטציה או יוגה. להקדיש את כל המסע שלך כדי ללמוד ללכת עמוק אל תוך הדיסיפלינות האלו בעודך ממשיך לתרגל בצורה קבועה. זהו השלב הגבוה ביותר, החזיוני ביותר והפרודוקטיבי ביותר. מכל דרגה בה תתחילו, פסיכדליים יעשירו, יעצימו ויעמיקו או ירחיבו את החוויה שלכם, אבל הם עובדים עם רמת התודעה שאתם מספקים להם.

אני משתמש בחומרים פסיכדליים כבר יותר מ-40 שנה בצורה פרודוקטיבית ויצירתית. כמובן שהצורה שבה אני צורך אותם השתנתה במהלך השנים, אחרת זאת היתה חזרה חסרת כל משמעות. אנשים רבים, במיוחד צעירים, לוקחים אותם לתקופה, משתנים קצת בעקבות החוויה, ואז ממשיכים הלאה מבלי לגלות את אפקט גרם המדרגות שהוא התרגול התודעתי המאפשר לבחור באופן מודע ברמת הקיום הגבוהה ביותר האפשרית עבורך ברגע זה בחיים, ומשם לשגר את עצמך אל המסע. אפילו פחות ידוע הוא ש-DMT יתגשם בהתאם לרמה בה אתה נמצא באחד משלושת האופנים הבאים: 1) רמת העיצוב והסמליות. 2.) רמת השליח 3.) רמה שאינה ניתנת לתיאור במילים של איחוד מוחלט עם המסתורין.

הדבר העצוב באמת הוא לבזבז את הפוטנציאל הזה כשמתנסים בפסיכדליים האדירים האלו. לשמוע על רופאים הרוקדים לפי משיכת החוטים של הממשלה בשביל גזרים כמו כסף, כוח ויוקרה תוך כדי חשש מביקורת ושלילת זכויותיהם בעוד הם נותנים לאנשים פסיכדליים ומזהמים את המסעות שלהם בשטויות האלו, דבר זה מכה בי כפסגה של חוסר מודעות. אם זאת אינה התנהגות ראויה עבור קורנדרה (אשת רפואה), איך יכול שזה דבר מקובל שרופאים ינהגו כך בחברה המודרנית? 

ההוכחה הניצחת היא שהמשתתפים בניסוי של שטרסמאן יצרו קבוצת תמיכה כיוון שהם חשבו שהם אולי מאבדים את שפיות דעתם! מה שהם צריכים היא סביבה תומכת לחלוטין וגישה חופשית לעוד DMT כך שהם יוכלו ליצור לעצמם את המרחבים המקודשים הרחק מסוכנים ממשלתיים והזיהום הפרנואידי שמתרחש בסטינג "מאושר".

סטינג שאינו מאושר הוא סטינג חופשי. סמכות היא עבדות. רק סביבה תומכת וחופשית של חסד ואהבה, אסתיקה וחמלה, ניתן לעשות בחומר הזה שימוש למטרה הנעלה ביותר. אנחנו חייבים למצוא מחדש את החופש לתרגל את השימוש הדתי הבסיסי ב-DMT .

פעם היו זמנים בהם יכולנו להתאסף בצורה אוהבת ויחד לקחת את החומרים המקודשים בשלווה. כמעט ואף אחד לא זוכר את הזמנים האלו היום. אווירת טרור הממשלתי יוצרת סטינג מאוד שונה עבור פסיכדליים. הייתי מלווה בליגה לחקירה רוחנית במילברוק. זאת היתה דת חוקית שכללה שימוש בחומרים פסיכדליים. יום אחד הדלת נבעטה באופן קרימינלי על ידי ג. גורדון לילי (היום גנב מורשה בפרשת ווטרגייט). בלילה אחד, איכות הקסם שיצרנו התמלאה פחד. למרות שלא מצאו דבר לא-חוקי ופסיכדליים עדיין לא היו ברשימת הסמים, שלטון האימה החל. האינקוויזיציה הגיעה. היא פורחת אף יותר עכשיו. ההשפעות השליליות של חומרים נתמכי ממשלה כמו אלכוהול, טבק וקפאין הם פי מאה יותר גרועים מההשפעות הרעות של כל החומרים הלא חוקיים גם יחד. אם נסתכל רק על פסיכדליים, אמפטוגנים וצמחים כמו קנאביס, אזי שהחומרים נתמכי הממשלה הם אלפי מונים יותר מזיקים. למרות זאת אנחנו פושעים ובקרוב אנו עלולים להישלח לכלא רק כי דיברנו או כתבנו על צמחים או חומרים שנמצאים ברשימת הסמים. 

מגילת הזכויות מתה. אין חופש דת. אין חופש דיבור. זכות ההתאגדות איננה. האנשים שקוראים לנו "מסוממים" הם הפושעים האמיתיים. חוקרי תודעה נרדפים, נכלאים ומוכפשים על ידי האנשים שאחראים לאינקוויזיציה הזאת – צבועים, שלעתים נדירות מכונים "מסוממים", למרות ההתמכרויות התכופות שלהם לאכוהול, ניקוטין וקפאין (כמה מהחומרים היותר מנמיכי תודעה הידועים לבני האדם). "לוחמי הסמים" הללו פוחדים מהרחבת תודעה כיוון שהיא חושפת את השקרים והסטיות שבחייהם האלימים ונטולי האהבה. במעשה נואש של טפשות המשרתת את עצמה הם מאשימים אחרים בחטאים שמהם הם רוצים להטהר בעצמם. למרות שחוקרי התודעה הם הקורבנות של שלטון האימה, אין לנו שום עניין בזה. זהו פשוט התקף הזעם חסר המודעות של המפלצת. חשוב להשאר שקופים כמו ענן בפני כל זה. חייבים להתעלם מהצפת השקרים והאכזריות הזאת. זה הקרב שלהם עם עצמם. אל תשטפו בגלי הדיסאינפורמציה והשקרים. השארו במרכז. דעו את עצמכן. השארו עם אותו קצה חוט של אמת ואהבה שגיליתם בתוככם, למרות שזה דועך וחוזר, זאת האמת הפנימית שלך, הפתח לסמכות של עצמך.

אני "פושע". אני עבריין נמלט. כך הייתי במשך 40 שנים. אבל הייתי אמיתי עם עצמי ועם חברי. זה היה קשה. אבל יש לי חזון. יום אחד, איפשהו, אני אקים אוניברסיטה ללימודי פסיכדליה. תהיה מחלקה לבוטניקה פסיכדלית וכימיה. יהיה פארק יפהפה עם מקדש, מדשאות ובריכות קטנות, טווסים, ברבורים וחיות פרא המשוטטות ללא פחד. יהיו שם ביתני חניכה. תהיה מחלקה לפולחן אנתאוגני. יהיה בית ספר לרפואה פסיכדלית וריפוי. יהיו דונמים של גינות פסיכדליות. יהיו מקומות לרקוד ולעשות מדיטציה. יהיה שם בית-ספר ליוגה  וטנטרה ובית ספר של "המיסתורין". בית-ספר לנשימה, לאמנות, למוזיקה, לאקולוגיה ולימודי החלל והיישומים של כל זה. בית ספר לאהבה ובית ספר ליופי.

לא יהיו שם מפקחים ממשלתיים ומשטרה. לא יהיה צורך בהם. יהיו מלווים, חברים, עוזרים ומאהבים. ברמה התודעתית החדשה הנאבקת להיוולד עכשיו, כך זה יהיה, כיוון שהדרך הישנה של תחרות, רצח וניצול מובילה אותנו במהירות למצב בלתי אפשרי. כוכב הלכת הזה צריך טיפול אוהב או שכולנו נידונו לאבדון. אנחנו המלאכים השומרים של החיים וההרמוניה הפלאנטרית. לשם אנחנו הולכים. זה מה שראיתי בחזיונות שלי, ולטובת זה עבדתי כל חיי. זה מה שאמשיך לעשות עד נשימתי האחרונה. 

רוצה לרקוד?