אולי אחרי כמעט חמש שנים פשוט אין ברירה אלא לכתוב על המהלך שעשיתי  כשנסעתי מהמולדת שלי. אולי רק כך אוכל לחזור לכתוב שוב בבמה הפרטית ציבורית הזאת, אולי לא. במפגש שהיה לי היום עם שתי משפחות חמודות של ישראלים שתוהות לאן לקחת את עצמן התעורר פתאום הצורך להעלות שברי חוויות הגירה על הכתב, ועכשיו כשברקע האלבום החדש, והמסתמן כעוד יצירה חכמה ויפהפיה, של נעם ענבר (ולא פחות של הישות המילולית שמכונה יונתן לוי), לכתוב. 

פתאום מצאתי את עצמי מסתכל על המסע הזה הרחק מהמוכר לאחור ולפנים, פנימה והחוצה, ההשתחררות אל הזרות של הביחד. איזה מקום יש לתנועה של נסיגה גיאוגרפית בתוך המעשה הפוליטי, כי החיים ככל שהם נחווים הם תמיד מעשה פוליטי שכולל בתוכו גם את הפוטנציאל המיסטי: במובן הזה  בו סיפור חייך הוא מעשה היחסים בינך ובין הכוחות השונים הפועלים במרחב.

יצאתי לנדוד עם גליה אהובתי ומיכאל החמוד שהיה אז בן שלוש וחצי. נדדתי הרחק אחרי מספר שנים של שיתוק בעשייה הפוליטית ומתוך סירוב לחיים במצב הפוליטי הקיים בישראל. לפני שיצאתי לנדוד עבדתי מספר שנים ברחובות בית-שמש ולימדתי מדיטציה בכלא, אבל הדברים האלו הם עשיה אנושית ולא המעשה של האקטיביסט הפוליטי. האקטיביזם הפוליטי גם כשהוא מתבטא בפעולה ישירה עושה את המעשה מתוך תפיסת עולם רוחבית, סולידריות רעיונית שמחברת בין הרבה יותר אנשים ממה שאתה מסוגל לפגוש בחייך. לפני שעזבתי את ישראל התקשיתי למצוא רעיון פוליטי שהאמנתי בתום לבי שהוא יכול להיות ישים בלי נס פלאי,ואני לא נוטה לחשוב שנסים פלאיים מתגלים בהקשרשל אתגרים לאומיים. למרות שאני לא פוסל את אפשרות הנס לגמרי, הרגשתי שזה זמן לסגת. לחפש מקום שלא יהווה מתקפה רעיונית תמידית על מי שאני; אדם לא ציוני, אדם שרואה ביהדותו עבר היסטורי משפחתי ותרבות שהקיפה אותו רוב שנותיו, אבל לא רואה עצמו יהודי. אינני יהודי חילוני כי אינני מוגדר על ידי סט אמונות דתיות והתרבות המבוססת על סט האמונות הללו. ממש כשם שאינני פוסט ציוני, או אנטי ציוני, המיליה הפוליטי שלי איננו מוגדר על ידי התנגדותי לרעיון הפוליטי הציוני אלא כהשקפת עולם קוהרנטית שיש לה כוחות קיום במקומות שונים על פני הפלנטה. נתקלתי בבארות רבות בחיי ואני שותה מהן בצמא רב עד היום ומוסיף להן חדשות, אבל היהדות לא היתה הבאר שלי מעולם. היא בהחלט היתה הפריווילגיה הפוליטית שלי כל עוד שהיתי בישראל. 

הרגשתי שזה הזמן לסגת למקום שהדברים שגרמו לי לחוש סולידריות רעיונית לא יהיו תחת מתקפה כל כך חריפה כמו שהרגשתי ברחוב הישראלי, ולא שציפיתי לפגוש חברה בה הרעיונות שאני מחזיק בהם יהיו במרכז השיח…

נטרקתי  מהחיים שלי, מהקצב, מהאינטנסיביות, מרשתות שהתרשתו משך שנים רבות, מהשפה שבתוכה חצבתי שירים, ומעמבה. המהלך הזה כלל מהלך של הגירה ושל ירידה. במובן הגיאוגרפי היגרתי, אבל במהלך נוסף החלטנו לרדת לשוליים. מגיל ממש קטן הרגשתי שוליים ומצאתי את חבריי השוליים ועשינו דברים שוליים יחד.  אבל ידעתי שחלק מהעזיבה היא פתח למפגש עם שוליים שאת גודלם לא יכולתי לחזות מראש.  

לרדת לשוליים

החלטנו שהשנה הראשונה תוקדש להסתובבות בספרד בקרוואן כשאנחנו מבלים את הרוב המוחלט של זמננו לבד בטבע פראי, או במקרים יפים אחרים מול חופי גלישה של האוקיינוס האטלנטי. השלב הראשוני היה שלב ההתארגנות מחדש בחיים שמצד אחד יש בהם את הנוכחות הכי גבוהה של מרחבים פראיים שחוויתי בחיי ומצד שני בתוך הקרוואן יש את הקיום בצורתו הפשוטה והמצומצמת ביותר, כל מה שאתה צריך בשביל להיות מאושר כל עוד אתה יודע את טריק הניגון ההרמוני, כזה שבו לא כל כלי מחפש להשמע מעל שאר הכלים, הדהוד של התאחדות הצלילים ששומעים אותו עם הבטן. ובתוך כל זה חישוב מחדש של עצמך בתוך הקבינה של החיים, הכדור, היקום. 

לחיות במשך שנה בתוך קופסא קטנה שכל טיפת גשם שיורדת נשמעת על גגה, וכמעט ולא נשמעות טיפות גשם. הבנה שמעמיקה על הקריאה הזאת, לבלות שנה  בטבע פראי עם הילד שלנו, כקריאה לתת לו לזכות בחיבור המדהים שיש לטבע להציע לאדם. זאת מתוך ידיעה שכדי שימשיך להיות פה יפה כל כך יש לפנינו מאבק. פתאום היציאה מהאינטנסיביות של לחיות במקום שמחזיק מיליוני בני אדם תחת כיבוש צבאי מאפשרת לנשום שניה ולהסתכל מסביב. שלום עולם! מה שלומך? אה שיט אתה רותח.. והטיול הזה נראה שונה, הנדידה, הנסיעה ממקור מים אחד לאחר. בין לבין יערות, יערות, יערות, ואז פתאום אתה חונה בתצפית מעל גרנדה, איתך טיפוסים שנטרקו לשם כל אחד מסיפורו, רבע שעה הליכה ואתה באלבזין, השכונה המופלאה שמעל העיר המודרנית. מי נודד לאן? למה אנשים נודדים? האם לנדודים חסרי יעד יש יעד? האם לנדודים בעלי היעד לעולם אין יעד? 

היכולת לשנות צורה, להעמיק אל תוך אותה צורה, להתגמש עוד ועוד לתוך הצורה ובין הצורות, האין זאת אחת מתמציות התרגול היוגי? להוריד את התחפושת של המרחבים, ללבוש תחפושת אורבנית, לנדוד בתוך עצמך למחוזות שונים, לנדוד, לנדוד, לנדוד, למה אנשים נודדים?

פילטרים שקופים מהמזרח התיכון

מספרים לנו שהסיפור הזהותי שלנו הוא סיפור של השארות. מה שגורם  לתחושת הישראליות שבי (בזמן הרב שאני שוגה באשלית סיפור כזה או אחר על מי אני) היא עובדת ההשארות שלי באזור מסוים בעולם לאורך זמן. אבל ההיסטוריה של המין האנושי היא היסטוריה של תנועה, היסטוריה נודדת. השאלה של הישארות מול נדודים תלויה בשאלה לאורך כמה זמן מסתכלים על ההיסטוריה האנושית. ממש כמו עם השאלה הזהותנית תרבותית שלנו, האם אני שייך יותר לתרבות שקושרת את ההיסטוריה שלה סביב הקמתה של הדת המונותאיסטית הראשונה? האם אני לא באותה מידה הצאצא של תרבויות קדומות מאלו? (ולפניהן?). איזה מחויבות יש לי כלפי המין האנושי? כלפי הפלנטה? כלפי שבעת הדורות הבאים?

בתוך המסע הזה פילטרים שקופים שהופעלו על המציאות מתחילים להתגלות כמו שהם, פילטרים. ההשפעה של הסם המסוכן שנקרא ישראל (כפי שהגדיר את זה יפה חברי עידו הרטוגזון ב"עמים הם סמים") מתחילה לדעוך. ובשינוי הפרספקטיבה מהזום אין לזום אאוט, פתאום להיות גבר יהודי ישראלי כבר לא מחזיק באותן הזכויות הפריוויליגיות שהורגשו במולדת. הפריווילגיות עדיין רבות ומגוונות, אבל העובדה שלהגר מישראל לאירופה זה לא כמו להגר מצרפת לספרד נחשפת עוד ועוד. היא נחשפת כשחברים באים לבקר ומאוד רוצים ללכת לקניות בסופר ומהתגובות שלהם לסופרמרקטים השונים. כשאתה פוגש צרפתים שחצו את הגבול והעבירו את חייהם לספרד אתה חולק איתם הרבה מתהליכי ההגירה, אך לא  את הקפיצה המטאורית שהיא מעבר מהמזרח התיכון לאירופה. הציפיות שלך מהמדינה, מהסוחרים בשוק, מהנהגים בכביש, כולם עוצבו במזרח התיכון, וגם אם שהיתי תקופות ארוכות במקומות שונים בעולם, העיצוב היומיומי של החוויה והציפייה הוא רב משקל. 

בתוך המציאות הישראלית יש קריאה מתמדת לא להרגיש את מערכות הדיכוי השונות המופעלות עליך. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא מושג הבועה. כמעט כל מי שאני מדבר איתו בישראל שחש בעל פריווילגיות (גם אלו הפעילים ביותר פוליטית) יציין בשלב זה או אחר של השיחה שבסופו של דבר הוא או היא גם מוגנים על ידי הבועה שהם מצליחים לשמר מול המציאות הישראלית. כחובב מושבע של בועות סבון  גיליתי שהאקלים והמרחב בו אתה מנסה להפריח בועות הם גורמים לא פחות חשובים מסוג התמיסה הסודית שלך. והאקלים והמרחב הישראלי פשוט לא מתאימים לבועות סבון, צפוף מדי ולוהט מדי. כשאני מגיע לבקר בבועות של אהובי בישראל קשה שלא להבחין כיצד אין ולו בועה אחת שיכולה להגן אפילו במעט מהאינטנסיביות הדתית פוליטית השורה היום בישראל. רעיונות פרוגרסיביים, קווירים, ורדיקלים מתפוצצים באוויר עוד לפני שהם מספיקים לגעת בגופים במרחב. רק אחרי שינוי הפרספקטיבה, הזום אאוט מהשהות הפיזית שלי במזרח התיכון, יכולתי להתחיל להעריך את הנזקים שהשאירו אחריהן התפוצצויות הבועות על לבי לאורך השנים. 

לרקוד על רגל אחת

חברתי האהובה, ואמנית הקול המכשפת, דבורה יודלביץ' סיפרה לי פעם על החוויה שלה כמי שהיגרה בגיל 18 מצ'ילה לישראל, אחר כך לארגנטינה משם שוב לישראל והיום שוב בארגנטינה. היא סיפרה כיצד מאז שעזבה את צ'ילה לראשונה היא איבדה את תחושת הביתיות שהיתה לה ולא רכשה את התחושה הזאת במקומות אחרים. ואת זה אומרת לי מי שבעזרת עבודה קשה ולא מעט כוחות שמימיים שמלווים אותה יוצרת  בית עבורה ועבור אחרים היכן שלבה, נשימתה וקולה נמצאים.  

"אני נקודה של אור באמצע השביל

אני ניצוץ שמימי בנצח

אני טיפה שמתערבלת בים

אני חלקיק של אוויר בשמיים

אני מה שאני

לא יותר"

התחושה הזאת מתבהרת לי בכל ביקור בישראל, המוכר שהפך לזר, הבית שהפך לממצא ארכיאולוגי של הנפש. כמובן שזה לא דינו של כל מהגר ובכלל אני יכול לספר רק על התחושות האישיות שלי, אך מהגרים רבים שדיברתי איתם שנמצאים בקונפלינקטים עקרוניים עם המקום ממנו הם באים תארו תחושה דומה. 

בתוך הזרם, בתוך ההיסטוריה האנושית, בתוך הנדידה, בית בכל שאיפה, בית בכל נשיפה. בתוך כל זה הפלנטה בוערת, חמש שנים שאני עד להתייבשות של ספרד. הגשם לא מגיע, הפטריות לא מרימות ראש, משבר האקלים הוא לא תחזית, משבר האקלים נוכח בחיי היומיום, בעגבניות שנצרבו יתר על המידה בשמש של הקיץ האחרון, במטעי הזיתים שלא יתנו שמן השנה. בתוך המסע הזה היכולת לסגת מתחילה להסתמן כיכולת אדפטיבית חשובה ביותר. 

מה הם חיים ראויים וטובים? מה מחיר הנדידה מהמוכר? אלו שאלות שתמיד עולות במפגשים עם אנשים שחושבים לעזוב את ישראל. אלה שאלות שמתגלות גם בתוך השיח הפנימי שלי לאורך שנות חיי. לפני שהיגרנו וגם עכשיו אני עומד מאחורי המטאפורה שלהגר זה כמו לחתוך לעצמך את הרגל עם מסור. על פניו זאת פעולה בלתי נתפסת, אך אם יש לך הבנה שהשארות הרגל הזאת עשויה לגרום למוות לפעמים עדיף לכרות אותה. עכשיו ברור שהאיום הישיר עלי לא היה מוות פיזי (אם כי לא צריך לבטל לגמרי את האיום הזה בהלך הרוח המזרח תיכוני) אבל היו חלקים גדולים בי שהתקשתי להחזיק בחיים בתוך חיי היום יום שהיו לי בישראל. ואכן התלישה של עצמך מהמוכר אל תוך תרבות זרה הסתבר כמקבילה לכריתת רגל מטאפורית, אך עם זאת גליתי שעם רגל אחת ניתן לרקוד ריקודים שאת יופיים וחופשיותם לא יכולתי לדמיין.

אולי עכשיו כשהתחלתי לגעת בדבר הזה של ההגירה אוכל לנסח בקלות רבה יותר את חלק מהריקודים האלו בעברית, אולי לא, ניסוי.